זה כל כך כואב שלא זוכרים את יום ההולדת שלך, במיוחד האדם הזה שלך (שהיה שלך, יותר נכון לומר) .

זה כל כך כואב לתת מעצמי בלי גבולות במשך שנתיים, לאהוב בן אדם, לעשות בשבילו הכל כולל הכל, לחכות שיאהב בחזרה, לראות את האהבה הזו שמתקדמת בצעדי ענק לקראתי, להרגיש נאהבת, לחוות אושר טהור... עד שבא אדם אחר ובקלות כל כך לוקח הכל, בחודש אחד מחורבן.

הכי כואב זה לראות את זה מהצד, לראות את האהבה שלי מתנפצת מול הפנים בלי אפשרות לעשות כלום.

אני שואלת את עצמי מה עשיתי לא בסדר ועונה באותה נשימה שכנראה אני לא טובה מספיק בשביל אף אחד.

למה להטיח לי את זה בפרצוף? למה לנופף לי עם האהבה החדשה שלך מול העיניים, לומר שמעולם לא הרגשת טוב כל כך אחרי שכבר אמרת את זה בזמן שהיית איתי? למה למה למה?

פאק, למה?

אני לא חושבת שזה מגיע לי...

ואולי זה כן. בלאט, אני שווה לתחת.

יום מזויין.

לא מספיק זה, גם נמחק לי בטעות הפוסט הראשון.

כמו שאמרתי, יום מזויין.

אני מקשיבה למה שיש לך לומר, לכמה שטוב לך איתו, לכמה שהוא גורם לך לצחוק.

אני פאקינג מתפוצצת מרוב קנאה אבל בולעת את זה, איכשהו. אני אפילו לא יודעת איך אני מצליחה להישאר מולך עם פרצוף אדיש.

את מספרת לי עליו בכוונה, אני יודעת שאת עושה את זה כדי לגרום לי לקנא. אני גם יודעת שלא כל כך זוהר כמו שאת מספרת.

אני אומנם לא בת הזוג שלך או וואט אבר, אבל אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר וזה מציק לי שבא מישהו שגונב אותך ממני וגונב גם את החלל של כל השיחות שלנו.

אני מפחדת שיגיע הרגע הזה שבו האהבה שלך אליו תגיע לרמה של האהבה שלך אליי... אבל זה יקרה, זה כל כך צפוי שזה יקרה. אתם רק בתחילת הדרך ואני ואת בטח נלך לאיבוד בעקבות הקשר ביניכם.

הפחד הזה ששוב הכל יתחיל לאבד צבע אצלנו, שנתרחק, שנפגע ונמשוך כתפיים כאילו כלום.

את לא יודעת, אבל אני פשוט לא מסוגלת לאבד אותך שוב. אני לא רוצה להצטער שאין לי אותך.