אני כל כך הפוכה מאז המלחמה הזאת.

אפילו חולשה פיזית כבר השתלטה עליי.

אני לא בן אדם חזק, מוות מזעזע לי את השגרה. בכל פעם שחייל או אזרח שלנו נהרג או נפצע אני מרגישה איך הכל נהיה חנוק וסוגר כל כך פתאום.

המחשבה הזו שהייתי מעדיפה לחטוף עוד מליון גראדים, העיקר שלא יכנסו, לא מניחה לי. וזה מכרסם בי כל כך, כל כך כואב שכל צפייה בחדשות מלווה במחנק בגרון ודמעות בעיניים, אבל אני יודעת שאין עוד ברירה ואת המחיר הזה כולנו נאלץ לשלם.

ועם כל המלחמה הזאת העולם הפרטי שלי הולך לאיבוד, אני בעיקר שוכחת לחייך.

עוד יותר מתסכל הוא להרגיש איך את דועכת, אחרי הפרידה מהחבר הזה שלך. אני לא יודעת אם לקלל אותו, אני לא יודעת אם הוא שווה בכלל את המחשבה שלי, אבל אני לא מצליחה שלא להאשים אותו בשינוי שלך.

לעזאזל, איך נעלמת לי ככה?

אנחנו קרובות כמו תמיד, אבל משהו בך השתנה. שום דבר אחר לא מזיז לך, רק הוא והוא והוא והוא. למרות שהוא איננו, תכלס.

אני לא מאשימה אותך, אבל זה צובט לי את הלב לראות אותך ככה.

אני... פשוט מרגישה חסרת אונים. אני גרועה בלעזור לאנשים, פשוט גרועה. עם כל הכוונות הטובות שלי, אני פשוט לא מועילה.

ואלוקים... כמה שהייתי רוצה שהחיוך שלך יחזור להתנחל על הפנים.

ואלוקים... תשמור על הבנים שלך.

אני מתחננת.