Alexis’’s stories

שלום לכולם :) :)סורי על העיקוב הגדול !

פרק 2 –

עבר שבוע מאז שהכרתי את רוס ולוגן , במשך השבוע רוס התאמץ מאוד כדי להתחבר איתי . הוא דיבר איתי במהלך ההפסקות במהלך ההרצעות כול הזמן שאל שאלות על החיים שלי, הבנתי זהו רוצה להתחבר איתי אבל הרגשתי אי נוחות בגלל השאלות האישיות. אבל ההתנהגות של רוס הייתה יותר טובה מההתנהגות של לוגן , הוא בקושי דיבר איתי לא הסתכל עלי ואם כן הטריח את העצמו להגיב למשהו שאמרתי או שרוס ניסע להכניס אותו לשיחה שלנו הוא היה שולח לי מבט עצבני והטון שלו היה מזלזל.

במשך השבוע ניסיתי ליצור קשר עם דין(דוד) אבל הוא לא ענה לי לטלפונים , אז השארתי לו כמה הודעות בהם בקישתי שיתקשר עלי כשיתפנה כי אני דואגת.

מהר מאוד בלי ששמתי לב יום ההולדת ה21 שלי הגיעה , ביום הזה היה מזג אוויר סגרירי והייתי בטוחה שירד גשם. התבשתי בבגדים חמים ונסעתי לאוניבסיטה , בדרך קיבלתי אסמס מדין בו הוא מאחל לי יום הולדת שמח ומבטיח שתיקשר בערב. המצב רוח שלי ישר התבהר ולא היה לי הכפעט שביום ההולדת שלי יש מזג אוויר חורפי. כשהגעתי לחנייה של האוניסבריטה ראיתי שהגעתי בין הראשונים כמו תמיד , החנתי את המכונית לא רחוק מהשאר לצד המכונית של רוס. הוא ולוגן מגיעים ביחד כי הם גרים ביחד כשותפים.

 יצאתי מהמכונית והרגשתי כמה טיפות שנופלות עלי , הושטתי את היד קדימה ותפסתי כמה טיפות.

התחלתי ללכת במהירות לכיוון הבניין בו יש לי ההרצאה הראשונה כי שהגשם לא ירטיב את הבגדים שלי לגמרי.

נעמדתי מתחת לגג של הבניין והתיישבתי על ספסל , לא רציתי להכינס לבניין ולפגוש את רוס ולוגן לא היה לי כוח לחקירות של רוס. אבל אחרי כמה דקות התחלתי לשמוע מתוך הבניין וויכוח –

"אתה לא יכול לגעת בה ! היא שלי !"

"היא לא שלח ולא של החבר שלך ,לא השארת עליה את הסימן שלך וחוץ מי זה ממה שאני מבין היא בכלל לא יודעת שאתם שתי כלבלבים" אחרי המשפט הזה שמעתי נהימה מפחידה , הקולות היו מוכרים נכנסתי לתוך הבניין ונעצרתי כי צדקתי אלו היו – רוס מיסטר בראון ולוגן .

רוס ולוגן עמדו מול מיסטר בראון הם היו נוקשים ורציניים ולוגן כמו תמיד ניראה עצבני ,לאומתם מיסטר בראון ניראה רגוע והחיוך שלו היה מלא בהתנשאות .

"אני לא מתכוון לחזור על זה יותר, אנחנו לא ניתן לך לפגוע בא ! לאה שלי ומה שמוביל לזה שהיא אחת מהלהקה " הגבות שלי עפו למלא – מה ?! על מה הוא מדבר?! – מיסטר בראון לפט נחרה ,

"מה שתגיד כלבלב , אבל אני לא רואיתי שום סימן והיא אפילו לא יודעת שהיא שלך ואתה לא יכול להימצא איתה כול הזמן אני המצא אותה כשתהיה לבד וזה יהיה סוף ליחסים שאפילו לא התחילו לכם " הגיחוך שלו היה אכזרי , רוס נהם גם כן – נו באמת הם באמת כמו שני כלבים – הבנתי שצריך להתערב כי הפנים שלו רוס נהיו אדומות והעניים נהפכו לזהובות.

"מצטערת לאכזב אתכם , אבל לא שייכת לאף אחד מכם" צעדתי קדימה , שלושת הגברים קפאו לרגע ואז הסתובבו לכיוון שלי , רוס ניראה מובך ,

"לאה.."

"לא שקט , אני לא מוכנה לשמוע יותר !" לוגן גיחך בזלזול –

"ילדה את לא מבינה מה קורה כאן אז על תתערבי" הוא באמת חושב שאני טיפשה ? אבל זה לא מפתיע הם לא יודעים שאני מודעת ליצורים כמוהם –

"אני מבינה הכול טוב מאוד , לפי מה שהבנתי שנייכם אנשי זאב לא ?! והוא ערפד לא ? בהתחלה לא זיהיתי אותך מיסטר בראון מפני שאתה ערפד זקן לא, אני צודקת ?" שני הזאבים קפאו והערפד הנהן עם מבט מופתע שהתחלף לסקרן .

"אני רוצה להבהיר לכם משהו , אני לא זקוקה לההגנה מפני שיש לי כבר כזאת – מיסטר בראון השם טומס אומר לך משהו?" הערפד נירעד לרגע , אני יכולה לנחש שמיסטר בראון אולי זקן אבל הוא לא מגיע לקרסוליים של טומס חייכתי חיוך אכזרי ,

"יופי אני שמחה שאתה יודע מי הוא , טומס לא יתן לך את האפשרות לגעת בי אתה מבין ?!" הערפד נירעד שוב , ושאל –

"איך את קשורה לטומס ? את המאהבת שלו ? את שייכת לו ?" חייכתי ,

"אנחנו חברים קרובים – גיחכתי עם חיוך מריר – אני לא מאהבת שלו ואני לא שייכת לו אבל הוא מחבב אותי ומחשיב אותי לאחד מהאנשים שלו לכן ברגע שמשהו יקרה איתי הוא לא יסלח לך מקס והחיים הארוכים שלך יקטעו, אתה מבין מה אני אומרת ?" הוא הנהן, כניראה לא היה לו מה להגיד אני בטוחה שהיו לו הרבה שאלות ולא רק לו גם לזאבים שעמדו מטר ממני ותקעו בי מבטים שהייתי בטוחה שישאירו בי חורים.

"עכשיו כשהסיטואציה התבררה , כולם יכולים לחזור לעניינים שלהם !" אמרתי ופניתי לכיוון האודיטוריום בו הולכת להיות ההרצאה הראשונה שלי להיום.

במשך אותו היום רוס ולוגן לא התקרבו עלי , רק מדי פעם שלחו עלי מבטים.

בדרך הביתה הטלפון צלצל –

"לאה יום הולדת שמח !" הקול של דין , היה שמח ועייף .

"תודה ,דוד אני שמחה שהתקשרת"

"מתוקה, מצטער שאני לא יכול להיות איתך " חייכתי ,

"הכול בסדר, אני כבר ילדה גדולה אני מבינה שהתפקדים שלך חשוב ושלפעמים אין לך ברירה"

"את תמיד תשארי הילדה הקטנה שלי" צחקתי ,

"אולי , אבל לפי החוק אני כבר מבוגרת דוד"  הוא צחק ,

"אני יודע וזה מפחיד אותי , אני רק מתאר לעצמי אותך ילדה משוגעת שלי מסתובבת ברחוב עם כול כך הרבה זכויות וחופש" פלתי נחרה , הוא לא לוקח אותי ברצינות.

"נו אז איך הולכת החקירה ? מצאתם כבר משהו ?"

"לא מתוקה , והכי נורא שיש סיכוי גדול לקורבנות חדשים"  נאנחתי ,

"אתה בטוח שאני לא יכולה לעזור לך ? אני יכולה לארוז יקח לי חצי יום להגיע אלייך" הוא פלט אנחה מלאה בצער,

"מצטער מתוקה את צריכה ללמוד , כמה שאני רוצה שתעזרי לי אבל הלימודים חשובים אנחנו נסדר לבד"

"יש לי רק שאלה אחת , ממה בדיוק הם מתו?"

"הגופות קרועות לגזרים , אבל מה שמוזר שאין הרבה דם אנחנו לא יודעים לאן חלק מהדם נעלם חשבנו שהרוצחים זקוקים לדם של הקורבנות בשביל משהו , אבל אנחנו עוד לא יודעים בשביל מה הם עושים את זה בדרך אכזרית כזאת, בואי לא נדבר על זה אני לא רוצה להרוס לך את המצב רוח"

דיברנו עוד קצת על כול מיני שטויות ואז אמרתי לו ללכת לישון כי הוא נישמע ממש עייף וניתקתי .

כמו שחשבתי אלו לא בני אדם, ולא רק אלו ערפדים . אבל ערפדים רגילים לא מתנהגים ככה רוב הסיכויים שהם עוד צעירים והיוצר שלהם השתגע או שהוא מנסה למשוך תשומת לב של מישהו .

הסתכלתי מחוץ לחלון וראיתי שהשמש כבר שוקעת , טומס אמור להיות כבר ער חייגתי את המספר שלו –

"כן ?"

"טומס זאת לאה"

"לאה ילדונת , מה קרה ?" חייכתי ,

"אני לא יכולה להתקשר סתם ככה ?" שמעתי את הצחוק הצרוד שלו מבעד לטלפון , הצחוק העביר בי צמרמורת לא נעימה .

"טומס !"

"סליחה ילדונת , אבל את אף פעם לא מתקשרת סתם ככה" פלטתי גיחוך, - מספיק עם המשחקים-

"אתה צודק , אני צריכה טובה"

"תמיד שמח לעזור" לפי מה שאני יודעת טומס אחד מאדוני הבית בסיאטל (אדון בית – הוא ערפד שהגיע לגיל מסויים בו הוא יכול לאסוף סביבו ערפדים ולשלוט בהם ולתת להם הגנה)

"נמצאו בסיאטיל גופות של בני אדם שהותקפו על ידי ערפדים, ולא סתם זה היה קצח קבוצתי כמה ערפדים – את היודע מה זה אומר" שמעתי אנחה מהצד השני .

"אני מבין , אני הבדוק ויצור איתך קשר "

"תודה טומס אתה עוזר לי מאוד"

"לך ? או לדוד שלך ? או לבני אנוש בכללי?"צחקתי ,

"לכולם"

"אגב , יום הולדת שמח המתנה שלך בדרך" הוא הפתיע אותי ,

"תודה , ולא היית צריך"

"נו באמת , אנחנו חברים כבר שלושה שנים"

"חשבתי ששלושה שנים בשביל ערפד זה כלום"

"נכון אבל שלושת השנים האלו היו מעניין מעוד ובכול בזכותך" גיחכתי ,

"אילו רק דין היה יודע על כך לא הייתי שורד עד היום" טומס צחק ,

"את לא צודקת , אני חושב שבהתחלה הוא היה כועס אבל אחרי זה הוא היה מבין שעזרת להציל בני אדם" גיחכתי ,

"וכמה ערפדים ואנשי זאב נרצחו בזכותי ? ספרת ?"

"הכול לטובת בני האדם , חוץ מי זה אצלנו החוקים שונים משלכם"

"יודעת , אבל לפעמים אני מרגישה אשמה" שיחקתי עם קצבות השיער שיצאו מהגומיה,

"אבל את לא צריכה , לאה אני צריך ללכת אני יצור איתך קשר הרגע שהגלה משהו "

"תודה טומס"

"אין על מה " וניתק , ורק אחרי שהשיחה התנתקה קלטתי שאני עדיין במכונית בחנייה של הבית והמנוע כבויי והאוויר במכונית מתחיל להיות קר , כי מזג האוויר בחוץ מתדרדר.

עברו יומיים , חיכתי לצלצול מטומס בקוצר רוח וכול פעם שדין התקשר הוצאתי ממנו יותר ויותר פרטים כדי לעזור עם החקירה מהבית וגם לספר אחר כך לטומס.

באוניברסיטה , רוס ניסה כמה פעמים לדבר איתי ובכול פעם הייתה עוצרת אותו ומסבירה לו שאני לא רוצה להיות בקשר איתו. הוא לא הבין , ואני מבינה למה בדרך כלל גברים חושבים שאם הם ניסו או באמת הגנו על אישה מסכנה היא תישכב לפנייהם או עם הרגליים פתוחות לרוויחה או פשוט תעשה כול מה שהם אומרים וכמובן תעריץ אותם.

לי זה לא קרה , אני לא מוכנה לסבול את ההתנהגות הזאת של אנשי הזאב או של חלק מהערפדים. אני וטומס ביחסים טובים והוא אף פעם לא הכריח אותי לעשות משהו , גם בפעם הראשונה שנפגשנו.

זה היה לפני שלושה שנים, בגיל 18 החלטתי ללכת לכול מני מועדונים וברים כדי לחפש ערפדים . אני יודעת שזה נישמע מגוחך אבל זה נכון וזה באמת הצליח לי מהפעם הראשונה בה הכרתי את טומס. ניסיתי למצוא את רוצח של הורי , וכמובן שלא ידעתי את שמו ידעתי רק איך הוא ניראה . אבל לא מצאתי ערפד ,ערפד מצא ואותי – זה היה טומס .

תמונה שאני צילמתי :)