| 3/2014
פתוח, סגור, פתוח
מה אני עושה?
מה אני רוצה?
מה האפשרויות שעומדות בפניי?
איפה אני עומדת?
האם זו אפשרות אמיתית, להמשיך כאילו לא פתחתי? פשוט לסגור. לחזור לאמא שלי, להתבשם בדאגה החדשה הזו שנולדה, לקבל חום של אמא. להיות חלק. ממשהו, ממשפחה. לרצות בחברתם או
ש' אל"ף
מקבלת עבודה בבק אופיס באיפשהו כלכלי. 9-18, שכר ממוצע שמספיק לחיות, חיה לבד, זא עם שוש. שבתות אצל ההורים, לפעמים בבית עם חברים.
סוגרת. לפעמים בא דיכאון, לפעמים מעלה במשקל, לפעמים מחמיאים לה - ״איך רזית!״ אבל עדיין קונה ב״עונות״.
החיים מתקדמים והיא איתם, מתקדמת או נסחבת, תלוי בתקופה. משפחה? ילדים? לא ברור איך עושים את זה בכלל, לפעמים מתחשק, לרוב מדחיקים.
יש חברים, יש עבודה, בית, משפחה ואפילו בעל חיים. לפעמים אפילו שמח וטוב.
ש' בי"ת
פותחת. נפערת תהום. פיק ברכיים רק ממבט חטוף אל לב התהום. מה משתנה? אני נראית אחרת? אני מרגישה אחרת? אחרת איך? איך מפרקים בלי להתפרק? ואיך זה נראה בתכל׳ס, מה הפרקטיקה של הדברים? זה מעבר לכאב ועצבות, זה אי היכולת לראות משהו אחר. אני לא מאמינה שאפשר אחרת. אני לא מבינה את המשמעות של ״אחרת״. זה אפילו לא קשור למה יישאר לי מהמשפחה, אם בכלל. ומה יישאר לי מאלוהים, מהדת. אני לא רואה ש' מצליחה. אני לא רואה ש' בתוך משפחה. אני לא מאמינה שיש מה או מי שיכולים לגרום לדבר הזה, שאני אפילו לא מצליחה לדמיין, להתקיים. ואני מפחדת לשאול ומפחדת לחקור ומפחדת להמשיך ולפתוח, כי זה אומר תקווה, וכשלון של זה אומר ייאוש. אבל כזה מוחלט וגמור. סגור.
| |
שלג על עירי
בשבועות האחרונים אני על הסף של להפסיק את הטיפול. האדיקות שבה הגעתי בשנתיים (כמעט וחצי) האחרונות לפגישות נסדקת. אני מזיזה פגישות, שמחה לבטל אם יש סיבה וגם אני מכינה את עצמי שהפגישה הבאה היא האחרונה, לפחות לעת עתה, ואיכשהו זה מתמסמס עד לפגישה שלאחריה וחוזר חלילה..
אני יוצאת אחרי שעה-כי-נגמר-לנו-הזמן, כמו נזרקת החוצה למציאות שונה (או אולי פשוט אל.. מציאות?), אחרי שהתקשתי להגיע, להסדיר נשימה לפני שנכנסת, לפסוע מדלת הכניסה לכיסא, לסרב בנימוס ל״לשתות משהו? חם? קר?״, לשאול ״מה שלומך אתה?״ ולקבל תשובה לאקונית, לבזבז ארבע-שש דקות על החום/הקור/האובך/הרעש/יופי שבחוץ, ולהתחיל לחדור פנימה. ועומס המילים, הרבה מהן לא יוצאות מפי, ואז נגדעת השעה באחת, ועוד לא הספקתי להבין מי אמר מה ומה אני לוקחת מפה, או איך אני בכלל מגיעה לאוטו כבר עד ל אז-נתראה-יום-ראשון-הבא-בחמש.
זה כאילו שהחיים שלי קיבלו מבנה של שעה - - - ושבוע.
כמו כדורי זכוכית האוצרים בתוכם תמונת נוף וכשמנערים אותם, פתיתי ״שלג״ מהקרקעית מכסים ומתערבלים ומסתירים את הנוף. כך גם אני - מדי שבוע מתייצבת לניעור פנימי שמסתיר ובחסותו אני הופכת אילמת ומסוגרת ורק בבית, ולאט לאט, זמן ממושך אחרי הניעור, השלג מתחיל לשקוע ושוב- יום ראשון, שעה בחמש, ומערבולת השלג מוזנת מחדש והשלג מסתיר ואני נאלמת ו..
ודיי עם זה.
אני זקוקה להתבוננות במקום התבוססות. אני מבקשת את חשיפתה של תמונת הנוף הנסתרת, ולרגע להביט בה. על כל פרטיה. בנחת. עם אורך נשימה. עם הבנה של עצמי ושל מקומי ומיקומי ולאן פניי מועדות.
ובפני מי אני עתידה לתת את הדין.
אבל אני מפחדת פחד איום מול הדין. מול העמידה. אני פוחדת פחד איום כי אני יודעת שכל הדרך הארוכה שלי עד כה- והיא כפסע לעומת העתיד לבוא. כי אני אולי מנסה להדחיק, להכחיש, לקבור ולהתעלם, אבל בכל רגע ורגע אני יודעת ומודעת לכל התחלואים שעוד מתקיימים בי. ואני עומדת קטנה ונפסדת ובקושי רב מצליחה בכלל להעלות על הדעת אפשרות של התעסקות בדברים כשלעצמם, בחוסר במשפחה, בזוגיות, באלוהים, בחוסר הבטחון ואי תכנון של העתיד. ביכולת להצליח, בתקווה, בנחת, בהבנה של עצמי ושל מקומי ומיקומי ולאן פניי מועדות.
| |
למה לי בכלל בלוג!?
היי,
אני ש', בת שלושים ועוד רגע, והחלטתי לשתף. אבל למה?
אני בחיי אדם מאד פרטי, לא נוהגת לפרסם את מעשיי/מיקומי/הגיגיי בפייסבוק או להשתתף בקבוצות ווצאפ המוניות, ובכלל, מעדיפה בילויים בקבוצות קטנות. אז מה פתאום לפתוח את נבכי חיי לכל מאן דבעי?
לפני קצת יותר מחצי שנה התבשרתי על ידי הפסיכולוג שלי, שמוליק, שזכיתי להכלל בקבוצה של אנשים המוגדרים להיות "פוסט טראומתיים" או הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומתית (ובעברית: הפרעת דחק בתר-חבלתית). המושג הזה התקשר אצלי לחיילים הלומי קרבות. הדבר נאמר לי לא בבת-אחת אלא על פני שתיים או שלוש פגישות (אפשר שנאמר בפגישה אחת ולקח לי שתיים נוספות כדי לקלוט ולהפנים את הנאמר)
בכל מקרה, בחודשים שלאחר הגלוי המאד לא ברור הזה על עצמי, התחלתי לחקור ולקרוא כל מה שהצלחתי למצוא בנושא, לאחר כחודשיים של מצוי המידע באינטרנט עברתי לקריאה, יש שיאמרו מעט אובססיבית, של כל ספר בנושא שהצלחתי לשים עליו את ידי.
הספר המוצלח יותר שקראתי היה של ג'ודית הרמן, "טראומה והחלמה" שביקש לקרוא לסיפור שלי "complex PTSD" כאילו שסתם "פוסט טראומה" זה לא מספיק..
הטראומה שלי קשורה באלימות פיזית והתעללות נפשית שעברתי בגילאי 10-13 מצד אחי הגדול ממני בכמעט 4 שנים.
מכל הקריאה וההתעסקות שלי בלנסות ולהבין משהו על הדבר הזה שנפל עליי, הצלחתי למצוא מעט מאד התעסקות באיך נראה בפועל תהליך שעובר אדם במצב כזה. הצלחתי למצוא מעט עוד יותר התעסקות באדם שמגלה טראומה מעברו, וכאדם בוגר מתמודד עם טראומת ילדות.
ויותר מזה - מעבר לקריאה של מאמרים מלומדים, חיפשתי קול אנושי, מיד ראשונה, שיסביר וינסח וישתף ויחשוף את הסודות ורגעים הקטנים של ההתמודדות עם הדבר הזה - ואת זה אני מבקשת להעביר. ואולי, מישהו שהשמוליק שלו נתו לו היום "פוסט טראומה" במתנה, ימצא אותי ואולי, אני מרשה לעצמי להגזים ולחלום, ימצא בדבריי איזושהי סוג של נחמה.
שבוע טוב לכל!
ש'.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
