חוק הטלאים הישראלי.
אם
להחמיא לחוק הישראלי, אזי נקרא לו "עשוי טלאים".
אבל
לא ניתן לו את הכבוד הזה, יען כי לא זכה בו באמת. החוק שילב באילוץ הזוי ותלוש
מציאות, בין הדין העברי לפנטזיות זרות. אל תתרגשו ותביעו מחאה, הנה מגיע ההסבר.
בחוק הישראלי שלטה (מתוך תקווה שנוכל להשתמש מתישהו בלשון עבר, לגבי ח.הגיל הרך)
"חזקת הגיל הרך", אין לה זכר בדין העברי, לאם בדין העברי אין זכויות של
משמורת על הילדים, כלל ועיקר. מדורם, מזונותיהם וחינוכם על האב.
למעט
על חינוך נערה המגיעה לפרקה וע"פ כללי הצניעות, עוברת לחינוך אצל אימה (למרות
שמצוות החינוך על האב בלבד - "ולמדתם לבניך/ושיננתם לבניך. וכשהבת אצל אימה
לחינוכה כמתבגרת, מזונותיה באים מדין צדקה, אם ע"י האב ואם ע"י הבאים
בתור מצד הקירבה המשפחתית, ועד לניזונה ע"י הבריות/הציבור). האם, אגב כך,
מיינקת את הילדים כנגזרת של חובותיה בגין קבלת מזונות מהבעל. אם אינו זן אותה (בין
נשואים ובין אם הם גרושים. חז"ל הטילו עליה חובה להניק גם בגירושין, מחשש
לחיי הילד, ואז "המעמד" שלה, הינו "כמיינקת בשכר", מכח דיני
צדקה), היא יכולה "להשליך" את הילד לפיתחו, ומצידה (כאילו) הם יכולים
למות חו"ח. חז"ל לא מתעסקים ברגשות, יש כאן עניין של אחריות כלכלית
(אגב, גם אם היא בעלת נכסים רבים, עדיין האחריות על האב).
אז
בדין העברי, לצד זה שהילדים אצל האבא, ללא שום חזקה, לא של הגיל הרך, ולא של הגיל
הגמיש או הקשה, חובת מזונותיהם עליו. אין בדין העברי סעיף מטומטם כמו, "חייב
להם מדור, אבל צריך לממן את מדורם לא בביתו"). אגב, חובתו לזון אותם כאב הינה
עד גיל שש שנים, חובה מוחלטת וחד משמעית. מגיל שש ועד שיבגרו, חובתו לזונם
מ"דין צדקה", שחלה על כלל הציבור, אך ההלכה מחילה חובה זו בהדרגה,
ע"פ הקרבה המשפחתית (אם אין אב, או באם הוא עני ואינו יכול לזונם, הבא בתור
הינו הסב מצד האב, וזאת מזיקת ירושה [אם הילדים נפטרים, באין אב, יורש אותם הסב
אבי האב]).
סיכום :
בדין
העברי כל חובת המזונות, המדור והחינוך על האב, יחד עם זאת וכפועל יוצא, אין שאלה
כלל היכן ידורו הילדים.
בדין
העברי אין לאם כל "זכויות" בגידול/החזקת, לצד זה שאין לה כל חובות.
בחוק
הישראלי, נכון להיום (בצער רב) על האב חובת מזונות ומדור ילדיו (בפרקים עד 18 ,
ומשם עד גיל 20/21), למרבה הפלא גם אם הם מתגוררים רוב הזמן אצלו (ובאורח פלא ישנה
פסיקה רבה בעניין הקטנת חבותו באופן כאילו יחסי, אם כי היא אינה מחייבת וכל שופט/ת
הישר בעיניהם יעשו).
החוק
הישראלי בחר בשיטת/פילוסופיית של "ללכת בלי ולהרגיש עם", מחד החובה על
האב ומאידך אין חלות עליו חובות נוספות כלל. ע"פ הקורה בשטח ולמעשה, יכולה
האם לקבל את כל דרישותיה הכלכליות ולמנוע מהאב לקחת חלק בחינוכם ואפילו בראייתם.
ניתן למצוא פסקי דין רבים, רבים מדי, בהם בית המשפט "נוזף" באם על מניעת
מפגשים, אי קיום פסקי הדין שלו עצמו, הכשלת הסדרים ואפילו מניעת מפגשים עם אבות
"אלימים" במרכזי הקשר, ויחד עם זאת, המזונות שרירים ומתקיימים).
"עולה עימו ואינה יורדת", כך נאמר בדין
העברי לגבי סיפוק צרכיה של האשה (כלל מנחה בנישואין, שימנע נישואין של כלה שהורגלה
לחיי רווחה בבית אביה, עם חתן שאינו יכול לספק לה את רמת החיים לה הורגלה). אך לא
נאמר כן על סיפוק צרכי הילדים.
לא יתכן כי בתי המשפט ירוששו את האב מחד, ומאידך
יעשירו את האם, והילדים יחיו ברמת חיים גבוהה משל האב. לא רק שאין בזה הגיון, זה רע,
מרושע ומעל לכל חוק בפילוסופיה של סו"ע (סדום ועמורה, להבדיל מ-שו"ע –
שולחן ערוך). "אם השלכת אבן על ראשי, ונפצעתי ואני מדמם, עלי לשלם לך דמי
טיפול רפואי, שכן הקזת את דמי, והקזת דם היא פעולה רפואית בעליל", רק
שבסו"ע זרק הנפגע, אליעזר עבד אברהם אע"ה, אבן על השופט שפסק כך, וביקש
מהשופט לשלם לו [לאליעזר] דמי טיפול רפואי.
ובא
לציון גואל,,,,וסיכום סופי הכי סופי : בדין העברי החובות כולם על האב. הילדים
גרים, אוכלים ומתחנכים אצלו ובביתו.
WWW.KABALA-ORIA.NET
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
