אבהיר
מראש, אני מתנגד ומגנה אלימות.
ואני
כן מתייחס למקרה המצער והנורא של רצח הילדים.
האלימות "הנוראה" בה
מדובר (התלונות כנגד האב), כללה לדברי האשה "אלימות מילולית" ויריקות, ולעת ערב הוסיפה
העיתונות את ההאשמה כי איים בעבר ברצח.
האם ניתן להוכיח את ההאשמות ? האם ישנן
עדויות של צד שלישי ? לא, אין. אבל מה לי כי אלין על העדר כל ראיה ואפילו נסיבתית
?
הרי גם בתלונות אל אלימות פיזית (למעט אונס), אין המתלוננת צריכה להוכיח דבר.
ויש לנו עוד "הלכת תיאטרון" מבית מדרשה של בייניש, היא "הלכת
הנעל". זיכרו איך "הובהלה" כבוד השופטת לביה"ח לאחר
"שנפגעה קשות" מנעלו של פיני כהן. איך טרחו הרופאים לחפש סימנים ולו
הקלושים ביותר לפגיעה הקשה, וכל-כך למה, ע"מ שניתן יהיה להענישו ע"פ
מבחן הדרכים של חשין.
תקנה 2.5 תוצר מופלא של שתי פרקליטות, האחת המציאה והשניה שנכנסה
לנעליה, שיכלל והפיחה רוח חיים בגדולת העוולות שנרקמה אי פעם בישראל ואולי אף
בעולם.
אם נניח רק לרגע כי התלונה היתה תלונת שווא, הרי שבגינה הורחק האב מילדיו
"וזכה" לראותם פעמיים בשנה. שערוריה שלא נודעה כמותה. שכן יש להניח כי אף
שופט שפוי לא היה פוסק להרחיק כך את הילדים (לארץ אחרת), אלא אם מועלית האשמה באלימות. ואכן
כנראה זו העצה שקבלה אותה אם טרזה. "קללות ויריקות". כבר התרעתי בעבר,
אל הביאו בני אדם למקום של "אין לי מה להפסיד". [ובוודאי שיש להביא
בחשבון גם את דבריה של עו"ד מ.ש, על זילות החופש של האדם המואשם באלימות,
אם בעיני החברה ובתי המשפט ואם בעיני המשטרה, שמטבע הדברים, ריבוי התלונות מכהה את
התייחסותם. ממש כמו בכלכלה, בשוק חופשי של היצע וביקוש. ככל שההיצע יעלה, המחיר
(ההתייחסות הנכונה) ירד/תרד].
אדם שבניד עפעף מאבד את ביתו וילדיו וכבודו, יכול להגיע
למסקנות והחלטות שנראות לנו מהצד כמטורפות / לא רציונליות וכד'.
גם חתול הנחשב
לחיה שתעדיף לברוח בעימות עם אדם, יתקוף באם יחוש כי אין לו דרך אחרת לצאת ממצב
מסוכן.
אם אותו אב ידע כי אין בתלונות גרושתו דבר וחצי דבר והבין כי זו דרכה
"לזכות" בילדיו ולמנוע אותם ממנו, כי אז גם נכנס אלמנט של נקמה, שהוא אולי
דבר בזוי / מרושע / רע וכו' בעינינו, הוא אלמנט שיכול להחשב אצל אדם נואש, שחש כי
חרב עליו עולמו, כי נעשה לו עוול נוראי, כתרופה העונה על צרכי הנקמה שלו ועל עשית
הצדק מבחינתו.
במדינת ישראל מתקיימת עריצות של המערכות השונות, עד שהן נוטות לחשוב
כי החוק והמשטרה יכולים לעצור ולסכל כל מעשה או תופעה. כל ההסברים שאנו נותנים
לעצמנו פועלים על אדם החושב רציונלית על דרך השיקול של הכרעה לכאן או לכאן, רווח
והפסד, תשומה ותפוקה. אז נתעורר בבקשה, זה לא עובד וילך ויחריף ככל שינקפו הימים.
אי אפשר לתקן דבר ע"י קלקול של דבר אחר. אם אתם עורכי דין, ואם כל מקצוע אחר
המחייב משא ומתן, תן וקח, ואתם מבינים את מגבלות הכח, זיכרו תמיד - האדם החזק
ביותר במערכה, הוא זה שאין לו מה להפסיד. אותו לא ניתן לנצח, לא ע"י הרחקת
ילדים, לא ע"י החרמת רכושו - אלא רק בדרך אחת. וכל עוד אין עונש מוות בישראל
כנגד אבות "אלימים", או זורקי נעלים למיניהם, "המעניש" לעולם
לא יוכל לישון בשקט ובבטחה. (אגב, גם אם יושיב אנשים כמוני בכלא מסיבות שכבר ימציא,
שכן אנשים שכמותי מעזים לכתוב את הכתובת על הקיר, וזה לא נעים ואף חצוף).
אלי גור ז"ל עשה מעשה דומה בספטמבר 2013, וקפץ עם שני ילדיו
למוות. גם גור הואשם באלימות ובאיומי רצח על אשתו וכך הורחק מכל חייו הקודמים כפי
שהכירם ע"י גרושתו ומערכות "הצדק".
איש לא טרח להזכיר כי בדיעבד ניתן לומר "לא יתכן שאיים עליה ברצח",
כעובדה נוכחנו כי בחר למות עם ילדיו ולא לרצוח אותה (בהיגיון מטורף, "סביר"
יותר כי היה רוצח אותה ולא את ילדיו ומתאבד, אם אכן עלתה בדעתו אפשרות שכזו).
בעבר רצח ואיום ברצח היו טאבו. משהפך אותו הטאבו להיות מטבע לשון שגור, וטענה שכיחה
שאינה מחייבת כל הוכחה (לפחות אינה מחייבת דה פקטו) בבתי המשפט ובמשטרה), נכנס
"כלי" חדש למערכה והוא פועל באורח "פלא" כנגד אלה העושים בו
שימוש שקרי לרעה.
לסיום כדאי לזכור כי בצעקות "זאב, זאב" ישנה בעיה
נוספת לבד מהפיכת הרועה לשקרן, הבעיה היא שהזאבים גם הם שומעים את הצעקות,
מתעוררים ויוצאים לשחר לטרף. כל עוד לא צעקנו זאבים, ישבו הזאבים במקומם ועסקו
בענייניהם.
במקום לטפל בשורשי הפשע, אנו מחמירים בעונשים, מוסיפים בתי סוהר,
שוטרים וסוהרים, וראה זה "פלא", הפשע רק מתגבר. כל שיטות הפעולה הנוהגות
בישראל כיום, רק מחזקות את הלא רצוי לנו, מחשלות ובונות את יכולת העמידה והתגובה
שלו.
אם השיטה היתה עובדת, אזי בארה"ב היה האלכוהול אסור והעבדות מותרת.
בישראל השיטה לעולם אינה בודקת את היעילות של פתרון שנתנו לבעיה. ואם התוצאות
גרועות, מוסיפים ומעצימים את התשובות שכבר ניתנו וחוזר חלילה.
וכל הכתוב לעיל בוודאי שאינו מתייחס למי שבאמת נקט אלימות ומי שבאמת
איים (ואף ירק או קילל).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: