גנים ברוח

המקום הזה הוא המקום המיסתורי אפוף עשן אליו אני חוזרת כשבא לי להסתתר באי בודד. אולי איש לא יעבור בו. אני חוזרת אל עיירת הרפאים ששם האנשים נעלמים ותופעות אנורמליות מתרחשות. יש זמנים שהבדידות מחבקת ונעימה ומאפשרת לי לנדוד אל מחוזות ואל כוכבים רחוקים בגלקסיות העצומות. אני מתגעגעת לספינת החלל ולשלל היצורים היפים במוזרות הקיצונית. גם אני יכולה לפעמים ללבוש ולפשוט צורה. נראה לי כאילו חלפו מליוני שנים מאז שהייתי אחרת. הילדות היא תקופה של חוסר דעת משווע וזה נמשך על פני שנים רבות עד שיום אחד מבצבצת ההכרה בזרקורים ענקיים ששוטפים אותך למחוזות רחוקים אלפי שנות אור. אתה כבר לא באמת נמצא בעולם למרות שפיזית הגוף עדיין מתנהל כאחד האדם ואתה עדיין הולך לסופר ואוכל ויישן. משהו קרה ופתאום אין לך קשר לאדם ההוא שהיית.

אני זקוקה למסעות הגילוי הרחוקים והמבודדים כדי לגלות את האוצרות שלי שהם פניני מודעות שערכם לא יסולא מפז. מרבץ יהלומים ענק של חכמה מסוג שונה. נדבך על נדבך ואור עצום ששוטף את הנשמה בזוהר צחצחות. הידע הזה מזכך ומטהר. דומה שקודם לא היית קיים כבן אדם, לכל היותר חיית ברמת קיום בסיסית ביותר ממש כמו תינוק.

דווקא הקושי נושא אותנו אל ייעוד ברמה גבוהה יותר. אין לי מושג מה אני מחפשת אבל עצם הרצון למצוא משהו מלמד שיש לי מה לגלות בתוך גלי הכאב העצומים.