השערות השרופות נוחתות

חסרות חיים,

מנסות להיות כל מה שהן לא.

פתאום היא מרגישה הכל;

איך הכובד מעיק, הכתף כבר כואבת

והריח מפריע לה, 

אבל ההסברים המסורבלים לא עוזרים 

כשיש מי שמסתכל מבעד לזכוכיות. 

"שורשים יכולים להיות גם לעשב שוטה"

היא אמרה אז בכעס

אבל זה לא נכון. ואולי כן אבל 

צריך להאמין בזה. 

זכרון מעורפל של יום

שבו האיש בכחול אמר

שאי אפשר להציל אנשים מעצמם

כשהטריקה הדהדה

והיא פתאום פחדה

שהרצועה מחזיקה

חלום מת,

עטוף עקשנות מרה

אבל היא לא מסתכלת

כי אז אולי

אין דרך חזרה.

ברור שצריך ללכת.