אני מדמיינת את עצמי הופכת שולחנות, מפילה כיסאות.

דברים קטנים מחרסינה מתפצפצים כשהם פוגשים ברצפה. 

טיפשות מתסכלת אותי. וגם כפות רגליים אדירות שדורסות. 

לו היית את מי שאת מתיימרת להיות, היית מבינה היכן אני, והיכן את,

ואיך עזרה יכולה להגיע נטולת התנשאות. 

תסתכלי אחורה, היית בדיוק בנקודה שבה אני עומדת.

גרוע מזה, היית בנקודה נמוכה יותר, עם יתרון של שנות חיים וניסיון. 

אני לא עושה הכל נכון, אבל עטים אדומים ואצבעות מצביעות לא פותרות שום בעיה.

החלטות שנעשו ואין להשיב, טיפשיות וזניחות ככל שיהיו, כבר בוצעו ואין להשיבן.

ותרי על ההלקאה הפומבית. תודה.

השיער שלה גלי היום,

והיא שוזרת במיומנות ורדים ורודים

וקולעת צמה.

ריסי עבות מושפלים במצמוצים עייפים,

יום שנגמר לפני שהתחיל.

מחר יבוא עוד יום, אולי. מחר. 

בזמן שהתלתלים הארוכים שלה מתלטפים ברוח, 

מחשבות על כחולי עיניים ואדומי זקן נושרות ומתפוררות.

נדמה שהעתיד שהיא בונה נהרס שוב ושוב בכל שעה, בכל שבוע, בכל שנה מחדש.

אבל לא אכפת לה. יד נשלחת מלמעלה ומסיטה את מבטה לעבר עתיד טוב יותר. מתאים יותר.

אינני מי שהייתי אז. מי שהייתי אז איננה עוד; ורק קווצותיו עוד מושכות בי מטה. 

האם קרה לכם שהעבר התדפק על דלתכם,

וכשהצצתם בו גיליתם מראה שמשקפת את מלוא כיעורכם? 

כל מה שלא רציתי לראות, כל מה שרציתי להיות. 

תעטוף במתיקות מתנה סתמית; והנה קבלת דבר מה להתפאר בו.

 איני עוד חיצוניות. אני אני.