נוסטלגיה היא טיפת רעל,
שחייה נולדים בשקר שהיא טיפת טל.
הפנטזיה היא שריפת יער,
שהוצתה מהניסיון לדבר בלי לומר דבר.
אם תחלום להיות אלוהים,
אל תשכח שאתה מוותר על להיות אדם
לנסות להירדם ב12 כדי לקום בשמונה. לקום ב9 עם שבע וחצי שעות שינה
אחרי שראיתי יותר מדי סרטונים ביוטיוב. ללמוד מתמטיקה תיכונית. לקרוא בגרמנית. לקרוא. ללמוד איטלקית. לא לעשות ספורט. לריב עם בת-הזוג שלי. להשלים
עם בת-הזוג שלי. לא להשלים איתה וזה יהיה ככה כבר שבועות. לא להיות בקשר עם עצמי,
לראות סרטוני יוטיוב בכל רגע פנוי שאני לא עושה בו מה שהוא. להתחיל תחביבים ולעזוב
אותם. לנסות להתחבר לאנשים בתואר. לא להתחבר לאנשים בתואר. אולי
להתחבר אליהם ממש קצת. לפחד שלא יהיה לי כסף. לא לעבוד כי העבודה רחוקה ואני מפחד
למצוא עבודה חדשה.
אני שכחתי, שכחתי כל כך הרבה. שכחתי את האמת הסטואית הבסיסית. אני
יכול לשלוט רק על עצמי. אני שכחתי שאני לא יכול לשלוט על דברים חיצוניים, ושכחתי
שאני כן יכול לשלוט על עצמי. אבל אני אוכיח את זה לעצמי; אולי אין לזה הוכחה יותר
מוחשית וטובה בעיני מהספורט. ואולי זה קשור לזה
שאני לא עושה אותו.
הכל יהיה שונה. שום דבר לא יהיה שונה. חלק מהדברים יהיו שונים וחלק
ישארו אותו הדבר. הכל יהיה שונה אבל זו תהיה התפתחות של הדברים שכבר עכשיו יש. הכל
כל הזמן משתנה. הכל אחד ואין מה שישתנה. אני מפחד למות. אני מפחד לחיות. אני מפחד
לחיות כי אני מפחד למות. אני מפחד למות כי אני
מפחד לחיות.
אני מרגיש אבוד. אני כבר כתבתי את זה. אני מבזבז את הזמן שלי. גם את
זה כבר כתבתי. מה לא כתבתי? לא כתבתי את האמת. לא כתבתי שהקשר עם בת-הזוג שלי מתיש
אותי. אני כבר לא יודע מה לעשות. חשבתי לוותר אחרי
שהיא בקשה שאני אפרד ממנה כדי שהיא תוכל להתA. בד. מה
אם כל הזמן הזה אני אדם רע? אבל אני לא, אני לא חושב שזה דבר רע לרצות שיהיה לי
כיף בזוגיות שאני נמצא בה. כמובן, זוגיות זה מעבר לכיף, זה אכפתיות, זו אהבה, זה
רצון לחיים משותפים. אבל זה אמור להיות גם זה, לא?
אני מדמיין שאם ניפרד אני אוכל להיות נזיר כזה. אני אוכל לצלול
לפילוסופיה הסטואית, הטאואיסטית ברמה
הרגשית, לוותר על ההיקשרות הרגשית שלי לדברים שאני לא יכול לשלוט בהם. אני אוכל
לצלול ללימוד הגרמנית, הקריאה החבתרית והפילוסופית, המתמטיקה
ומדעי-הטבע, הספורט, האיטקלית. רגע, לא האיטלקית, זה יהיה לי עצוב מדי כי אני לומד
איטלקית רק כי היינו ביחד ברומא בספטמבר.
בספטמבר 2022 היא באה אליי פעם
ראשונה. הכרנו באפריל, כשהתחלתי לעבוד בעבודה. בדצמבר
ביום ההולדת שלי הלכנו ביחד למוזיאון, במרץ 2023 ביום ההולדת שלה ניסיתי להביא לה
העתק של שעון עשרוני ולא הצלחתי, הבאתי לה ספרי אומנות במקום. בחמישי למאי החלטנו
שאנחנו ביחד. בספטמבר טסנו לרומא.
המלחמה פרצה באוקטובר, מאז זה לא אותו הדבר. או שזה לא אותו הדבר מאז
שהתחלתי לעשות את התואר השני, ב31 לדצמבר 2023. כבר שלושה חודשים שאני נע ונד. חשבתי שתואר שני יכול ליהות הדבר המרכזי שאני עושה בחיים כרגע. זה ממש
לא יכול להיות ככה. ואני אומר את זה לעצמי כבר יותר מחודש, כמעט חודשיים. הבנתי את זה די מהר, כשסיימתי את חומר הקריאה לסמסטר. ומה אני עושה?
אני עושה קצת את התחביבים שלי. אני גאה בעצמי על יום שאני עושה בו אותם שלוש שעות.
אתמול זה היה ארבע וחצי. אני מוציא יותר מדי כסף.
אני מאוד ביקורתי לעצמי מסתבר. שכחתי לנסות ליהנות.
חמישה דברים טובים שקרו/עשיתי היום:
- קבעתי עם זת-הזוג שלי מה נעשה ליום ההולדת שלה
- ציירתי ארבעים דקות
- קראתי בגרמנית ארבעים דקות
- הגשתי בקשה להעתק תעודות נישואין כדי לנסות להוציא אזרחות אירופאית
- ליטפתי את החתול שלי
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
