יש לי הרגשה שחלק מזה מושך.
כי אני כביכול לא יכולה להיות לבד, להתמודד. צריכה מישהו. משהו.
וחלק מזה מרחיק,
מי ירצה להיות עם הדכאונית, במיוחד זאתי שהיא החברה הכי טובה שלה וכבר סבלה מספיק
מהדרמות שלה וזה שהיא לא מוכנה להוציא מילה וחצי על איך שהיא באמת מרגישה.
ועכשיו זה כאילו הכל בסדר, למרות שבשבילי זה פשוט חסר תחושה.
שאם אני ארצה לכתוב את מה שאני מרגישה, הדף ישאר ריק.
ואני לא אוכל להסביר את עצמי בצורה יותר טובה מכך.
הזמן עובר כלכך מהר וזה כאילו שאני נהנית, אבל רק כאילו.
אנחנו בקושי מדברות וזה מרגיש לי כאילו את לא מתייחסת אליי בכלל,
או שאולי אני לא מתייחסת אלייך,
בשנייה שיש עוד מישהו אני כבר לא קיימת.
ב''מצב'' הזה שאני בו עכשיו כאילו אני אמורה לקבל איזשהי תשומת לב, והיא לא ככ קיימת.
אז מתי שהכל יהיה ''בסדר''? מה אז?
אז אני לא אהיה קיימת?
אני מרגישה שבשנייה שאני אהיה בסדר אז הכל יתנדף. כאילו שאני לא אצטרף אותך יותר ואני אוכל להסתדר לבד.
ואז לא יהיה צריך לרחם עליי יותר. ואת לאט לאט תתרחקי.
כינוי:
Tired of Trying
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
