היבשת השחורה

מכונת כביסה מספר שש או שבע שהכנסתי היום תלויה ואני יושבת עם סיגריה בגינה, מסתכלת עליה מתנופפת ברוח. השכנים כבר לא מסתכלים עלי מלמעלה כשאני מעשנת, ושקט לי עכשיו סוף סוף. מרחוק עוד אימהות צועקות לילדים לחזור הביתה.

מעניין מה חרדים עושים עם חזיות, על החבל לא ראיתי אותן אף פעם.

עכשיו שעת השכבה, ומבחוץ צעקות ובכיות, העיר מלאה ילדים ולכל השכנים יש לפחות חמישה. תמיד יש מישהו בוכה וצורח, תמיד יש אמא צועקת. ותמיד יש, כמו עכשיו, ילדונת קטנה שמציצה לגינה ורואה אותי מעשנת, לבושה במכנס הצמוד, ועושה פרצוף מלא תדהמה.

בצד השני של הבנין אני שומעת את האחים שלי מתווכחים. שניים מהם. יש הרבה. שכנה עושה בקולי קולות רשימת קניות בטלפון, חמש שקיות חלב ושלוש חבילות לחם. כבר מזמן הבנתי שלנשים האלו אין שום בעיות פרטיות. רוב השיחות כאן קורות בצעקות במרפסת.
מכונת הכביסה מצפצפת, צריך לתלות עוד אחת. הלוואי וייגמר כבר חופש פסח הזה ואני אוכל לחזור לאוניברסיטה ולברוח מכאן. למקום האחר שלי, שבו לא בכל פעם שאני קופצת למכולת אני פרובוקציה. שבו אני יכולה לעלות באוטובוס בלי להסתבך עם מושבי מהדרין. שבו לא כועסים עלי אנשים זרים רק כי אני הולכת ברחוב.
מספיק עם ההירהורים להיום, והסיגריה תיכף נגמרת לי. יש לתלות כביסה.