היבשת השחורה

יצאתי מהבית לסידורים בשכונה. כן כן.
זה לא דבר טריוויאלי. בדרך כלל אני לא מסתובבת פה. מוקדם בבוקר אני עולה על האוטובוס שלוקח אותי אל העולם האמיתי והאהוב שלי וחוזרת מאוחר בלילה. אבל היום חופשת פסח, ויש סידורים, אז אין לי בררה.
אני שונאת להסתובב פה, במיוחד בערבי שבתות וחגים. כמות הבלגן, הצעקות, הדוכנים הלא חוקיים, המוזיקה בקולי קולות והמים שנשפכים מהמרפסות לרחוב היא לא נורמלית. והילדים, הילדים! אלפים מהם. לבד ובחבורות, בני שמונה ששומרים על בני חמש ובנות שלוש ששומרות על בני שנה וחצי. מסתובבים על המדרכות ובכבישים, בכל מקום, אלפי גמדונים בגובה בגובה הברך שמתנגשים בך שוב ושוב.
באוטובוס הפנימי שלקחתי הם צועקים וקופצים ודוחפים אותך כשעשרים מהם יורדים בבת אחת בכל תחנה. וכשאני מצליחה לעלות כל מי שנשאר באוטובוס מסתכל עלי ובודק, איפה היא תתיישב, החילונית במכנסיים הזו, במושבים של הנשים כמו ילדה טובה או חלילה בעזרת הגברים?
האמת שהייתי עוברת אחורה, אבל אי אפשר. תחשבו מה קורה לאוטובוס פנימי כשחמש נשים עולות מהדלת האחורית עם עגלת תינוקות, ואף אחת מהן לא מוכנה לסגור אותה. או לזוז מהמקום שהיא עומדת בו. או לאפשר למישהו לעבור. אז אני עומדת לי מקדימה, מעוכה ולא יכולה לזוז, קרוב מידי אל הגברים החסידיים שמסתכלים עלי בעוינות. לפחות פעמיים מישהו יציע לעצור את האוטובוס כדי שאני אוכל לרדת ממנו ולעלות שוב מהדלת האחורית, אבל אני נובחת 'לא' גועלי. נראה אתכם מתעסקים איתי.
כשאני מצליחה לרדת והולכת ברחוב, אנשים סתם מסתכלים עלי, לפעמים ממש בוהים. תמיד יש ילד אחד שיקרא לי שיקצע מרחוק. או שניים. אפילו כבר אין לי כח להגיב. חברות אמיצות של אמא שלי יתקרבו אלי ויגידו לי שלום, כדי שכולן יראו אותן מדברת עם 'ההיא'. הידעת? זו הבת של חנה! ויש לה עוד אח חילוני! ואחותה גרושה! ואח שלה אחד נוסע פה באופנוע השם ישמור.
אני שונאת כשעיר שלמה בוהה לי במחשוף.

הייתי שמחה לספר לכם שלפחות הסידורים יצאו כמו שצריך, אבל, שכחתם שהמקום הזה הוא מדינה בפני עצמה. חוץ מחוקי בניה ותנועה עצמאיים, גם סניף הדואר פה בבעלות פרטית, והוא נפתח ונסגר מתי שמתחשק לו. היום אחרי צהריים, אחרי כל הפאקינג נסיעה הזו, הדואר סגור. מה שכן, הסנדלר קיים- וזה באמת סוג של זכות כי אני מניחה שבמקום חילוני הרבה יותר קשה למצוא אחד. אז יחי הסנדלרים או משהו.