היבשת השחורה

השכן צרח עלי, אבל מה זה צרחות, שמעו אותו בכל השכונה. מנוולת! פרוצה! יש לו קול חזק וברור- עכשיו אני נזכרת שהוא באמת בעל קורא מצוין. פדיחות מהגהינום. לא עניתי לו, כי אחריו הלכה אשתו, ונראתה מבוישת ומבולבלת. בדרך כלל יש לי פה די מלוכלך כשמישהו מעז להתייחס אלי לא כראוי, אבל באמת ריחמתי על השכנה. ככה יצאתי אולי מנוולת, אבל צדיקה, מהנעלבות ואינן עולבות חזרה. סחטיין עלי. וכל זה בגלל חצאית מיני בצבע כחול וחולצה ענקית סמרטוטית של אחי.
נו באמת, בגלל זה אתה משתגע? היית יכול לחכות לאיזו שמלה יפה, בגד ים, משהו. 
 באופן מפתיע (כי זו בכל זאת אני), החלטתי אחר כך שאני כן צריכה טיפה להתאים את עצמי לשכונה. לא בגלל השכן- מה אכפת לי השכן- אלא בגלל ההורים שלי, שלא מגיע להם להסתכסך עם השכנים ואולי עם קהילה מוטרפת שלמה שהשכן מנהיג, רק בגלל שיש להם בת בת עשרים ושבע, חולה, שעדיין שורצת להם בבית. אז אני מנסה לשים על עצמי איזה שרוול כשאני יוצאת לרחוב, ואת הההליכות שלי, בשורטס, העברתי לשכונה אחרת. האמת שזה הרבה יותר נעים ללכת כשמסביבך רק ספורטאים אחרים ואף אחד לא מסתכל עלייך כאילו את מצעד גאווה שלם, מורכב מחשפניות.
השכן עצמו לא מזיז לי את קצה האצבע. הדבר היחיד שהטריד אותי עוד לגביו, זה שהמרחב המוגן היחיד בקומת הקרקע הוא החדר שלי. מה יקרה אם בטעות הוא יהיה בקומת הקרקע בשעת אזעקה?
בעצם, חה! נראה אותו, מוקף בספרים חיצוניים ודברי מינות, מצטופף עם המשפחה המופרעת שלי. 
מילא, זה לא קרה, ואני בטוחה שהוא יעדיף למות ברחוב מאשר להכנס אלינו הביתה. מה שכן קרה זה שהשכנה הצעירה המתוקה מהבית ממול באה לפה בשעת אזעקה, עם בעלה והילד, ואני, שבאותו יום בכלל לא הייתי בבית, השארתי אחרי חדר ממש ממש מבולגן. ארונות פתוחים, בגדים על הרצפה וחזיות בכל מקום, והכי גרוע, וויברטור על המיטה. הוא מוסווה כשפתון ואני מקווה שאף אחד לא שם לב, אבל התחשק לי לקבור את עצמי באותו ערב כשחזרתי לחדר. מעכשיו אני שומרת על חדר מסודר למופת, ככה שלמלחמה יש גם משהו טוב. 
אה, ואל תבינו מזה שהמסר הוא לא לצעוק על השכנים: יש לי הרבה בבטן, ואני אשמח אם מישהו יתחיל איתי כי יש לי הרבה מאד מה להוציא.