באחד הפוסטים הקודמים סיפרתי על אחת מהחברות שלי, שתמיד הזדקפה כשהיא אמרה שהיא הולכת לחיל הים. אני זוכרת שמאוד התפעלתי מהצורה שבה היא אמרה את זה, כאילו "אני הולכת לצבא ונראה אתכם משנים את זה."

טוב, אז היא הצהירה.

מה שקרה: כדי שנוכל לסיים את המסלול סיום תואר תוך כדי התיכון, אנחנו חייבת לדחות את השירות בשנה. עד עכשיו היו כמה סיבוכים בקטע הזה עם הצבא, אז המנהלת שלנו החליטה לסגור את זה וביקשה מכל אחת ששוקלת ללכת לצבא לכתוב לה מייל עם שם ומספר זהות. כנראה היא העבירה את הרשימה לצבא, והשירות נדחה לכולם אוטומוטית.

הגענו לזה בארוחת צהריים. אני לא זוכרת בדיוק מה כל אחת אמרה, אני רק זוכרת שאחת אמרה משהו בסגנון "אני לא מבינה למה שמישהי תלך לצבא כשבשירות לאומי אפשר ממש לתרום."

ההכללה הגסה שלה עצבנה אותי, ואמרתי לה שמבחינתי שנתיים של שירות לאומי של גזירת בריסטולים לילדים בבית ספר יסודי זה לא ממש תרומה. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי אפילו עדיף שנתיים של להכין קפה למפקד כלשהו (אגב, אסור למפקד לפקוד להכין לו קפה. וגם לא לנקות לו את המשרד).

קיצור, היא בעצם התכוונה שיהיו לנו הרבה דרכים לתרום תרומה משמעותית למדינה במסגרת שירות לאומי, אם יהיה לנו תואר במדעי המחשב. אמרתי לה שגם בצבא אני אתרום תרומה משמעותית בגלל התואר. 

אחר כך עברנו לדון על המייל שהמנהלת שלחה לנו, ואני אמרתי שהיה לי קצת מוזר להודות שאולי אני אלך לצבא, במיוחד כי המנהלת יכולה לאמר לאבא שלי. חברה שלי אמרה שתכל'ס זאת החלטה שלי, ואני אמרתי שנכון, אבל דעתו שלאבא שלי חשובה לי והיא ממש שיקול. חברה אחרת שלי הסכימה איתי ואמרה שאם להורים שלה היה ממש חשוב שהיא לא תלך לצבא- היא היתה מצהירה. 

אחר כך דיברנו על כל הבנות ששלחו למנהלת את השם שלהם, כלומר מי חושבת ברצינות להתגייס. כשהזכרתי את זאת שתמיד אמרה שהיא תתגיס,אמרו לי שהיא הצהירה שבוע שעבר, בגלל המשפחה שלה.

קצת ביאס אותי לשמוע את זה, כי היא הייתה כל כך בטוחה בהתגייסות שלה. היא גם רצתה ללכת לקרבי, שזה יחסית נדיר אצל חילות דתיות. אבל אני מניחה שזה שהיא ויתרה על הצבא זה יותר מעורר הערכה. אני בטוחה שהיה לה קשה לוותר על זה, ובכל זאת היא הצהירה. היא הצהירה כי זה מה שהוריה רצו שהיא תעשה. ואין ספק שיכולת כזאת היא מרשימה.

לפני די הרבה זמן הרב-קו שלי התקלקל. הוא פשוט הפסיק לעבוד בלי שום סיבה. אז הוצאתי רב-קו חדש, וההוא שהוציא לי שאל אותי אם היו לי כרטיסיות טעונות בפנים. עניתי לו שכן, והוא רשם את הכתובת שלי ואמר לי שאני אקבל החזר בדואר.

טוב, יש לי דימיון קצת מופרע, אבל לא תיארתי לעצמי שאני אפתח את תיבת הדואר ואגלה שם פיצוי על לא פחות מ330 שקל. 

אז המרתי את כל בפיצוי בנסיעות עירוניות שהטענתי ברב-קו. זה יצא מאה ועשר נסיעות. והשבוע נגמרו לי כולם. הרגשתי קצת מוזר כשגיליתי את זה. זהו בערך, אין הרבה פואנטה לסיפור הזה.

אתמול נזכרתי במשהו שקרה לי בכיתה א' או ב'. אני ישבתי בין שתי בנות. אחת מהן רצתה להעביר איזה טוש או איזשהו כלי כתיבה לשניה, והיא העבירה אותו דרכי. שתיהן התחילו להתמתח ולהתאמץ להעביר את הטוש- האחת ניסתה לדחוף אותו כמה שיותר רחוק כדי שהשניה תקבל אותו, והשניה התאמצה להגיע אליו. זה היה נראה לי כל כך מטומטם, אז פשוט לקחתי את הטוש מהראשונה והעברתי אותו לשניה. וזהו, נגמר הסיפור. במשך השנים נזכרתי בו מידי פעם, וכל פעם הסיפור נראה לי טיפשי. 

כשנזכרתי בו אתמול, פתאום חשבתי על כך שהוא מסמל את כל מה שעבר עליי ביסודי. בנות האחרות עושות מאמצים עילאיים להתעלם ממני, ואני דוחפת את עצמי בכוח, להיות חלק מהעניין. גם בבית הספר וגם בשבט, זה היה ככה.

זה נשמע יותר טרגי מאיך שזה היה. בפשטות רבה, בלי שום הגזמה, אני יכולה לאמר עם יד על הלב שעד התיכון לא היתה לי חברה מהכיתה. זה לא שאף פעם לא שיחקתי עם בנות אחרות בהפסקה או משהו, אבל לא זכור לי אף מקרה שהבנות החליטו לעשות משהו ואני הצטרפתי והייתי איתן. הייתי סוג של שקופה. לא הרגשתי את זה כל היסודי. בכיתה ו' פתאום קלטתי שרגע- אין לי חברות מהכיתה. אבל חשבתי שזה ישתנה בכיתה ז', כי אצלינו החטיבה מוצמדת לתיכון ולא ליסודי, ובנות מהרבה מקומות ביהודה ושומרון מגיעות לתיכון ולחטיבה ביישוב שלנו. חשבתי שבגלל שאני אכיר בנות חדשות, כנראה יהיו לי חברות. צדקתי חלקית: הכרתי שם את החברה הכי טובה שלי. אבל לא היינו באותה כיתה. 

הבנות בחטיבה היו גם קצת רשעות יותר. אני לא אומרת שסבלתי מבריונות או משהו כזה, אפילו לא ירדו עליי יותר מידי, אבל זה היה יותר קשה מביסודי. היתה לי בעיה זהה גם במסגרת השבט. למשל פעם, בזמן של החטיבה, היה לנו מנגל בשבט. מאוד רציתי לעשות את המנגל עצמו, עם הנפנף והכול. אז מי שסידרה את כל העסק אמרה לי שאני לא יכולה. זה עצבן אותי ואחרי כמה פעמים ששאלתי אותה למה, היא אמרה שבנות לא רוצות שאני אעשה את המנגל כי זה מגעיל אותן. בסוף כן עשיתי את המנגל. דווקא להן.

שלא כמו ביסודי, בחטיבה קלטתי כמה מזעזע המצב החברתי שלי. דיברתי על זה עם המחנכת שלי ועם היועצת של החטיבה. מה יצא מזה? כלום.

כשסיימתי את כיתה ח', לא המשכתי לתיכון שביישוב שלנו כמו שהרוב המוחלט מהשבט שלי עשו. עברתי לתיכון בירושלים, ועכשיו יש לי חברות. בשכבה של עשרים בנות מצאתי את מה שלא היה לי בשכבה של מאה חמישים. עכשיו אני חברה של כל הכיתה שלי.

עכשיו כשיש לי סביבה של חברות שמבינות אותי ושקל לי לדבר איתן, אני מצליחה להסתדר יותר טוב גם בסביבת השבט שלי, למשל.

יכול להיות שכל הסיפור קשור לתווית שנדבקה לי ביסודי והמשיכה איתי לחטיבה. היתה לי את תווית "החכמה". אני מניחה שיש תוויות גרועות יותר, אבל עדיין. לא רציתי את התווית הזאת. טוב, אז יש לי תווית של חכמה, ואני עוברת לאולפנה שלמה שקיבלה את תווית "החכמה". מה קורה כשיש שכבה שלמה עם תווית כזאת? כל התוויות מוסרות. קיבלתי התחלה חדשה, כמו שתמיד רציתי. במשך כמה זמן חשבתי שקיבלתי את תווית "המצחיקה" והייתי מרוצה עם זה. אבל עכשיו אני חושבת שטעיתי. קיבלתי את התווית "אפרת לוי", עם כל המשתמע מכך.

וזאת התווית הכי טובה שאפרת לוי יכולה לקבל.

אז אני קיבלתי את הסוף הטוב שלי,אבל אחותי הקטנה לא. מיכל בכיתה ז' עכשיו. והיא עוברת בדיוק את מה שאני עברתי. היא סיפרה לי אתמול שהיא ביקשה מהמחנכת שלה להעביר אותה כיתה, לכיתה שבה יש לה כמה חברות. יכול להיות מאוד שזה היה הדבר הנכון לעשות. אמרתי לה שבטח היה לה קשה לבקש את זה, כי זה אומר בעצם לוותר על המאמצים להתחבר עם הכיתה שלה. היא אמרה לי שנכון, אבל מה לעשות כששום דבר לא עוזר? אמרתי לה שהיא צודקת, ולפעמים כשלמישהו קשה להסתדר בחברה, צריך לשנות את החברה ולא את הבן אדם. זה היה נראה כאילו היא הולכת לבכות, אז הסחתי את דעתה ולימדתי אותה על וקטורים. מבטיחה לכם שזה היה לה כיף.

אני ממש מקוה שמיכל תמצא את המקום שלה. בכל מקרה, אני תמיד אהיה שם בשבילה, מוכנה ומזומנה ללמד אותה כל מיני סיוטים של תלמידי תיכון במתמטיקה.

אז דוד הנחלוואי. קלטתם מה קרה שם?

הוא דרך נשק לכיוון נער פלשתיני, ולאחר מכן הועמד לדין והודח.

מקרים כאלה מהווים הזדמנות נפלאה לימין למחות: מה זה הדבר הזה, זה לא הוגן, כולם שונאים אותנו, עוד כמה שטויות בסגנון. בתור מי שגדלה על הדברים האלה וגם אמרה כמה דברים בסגנון, אני יכולה לאמר שנמאס לי קצת מזה.

אז כל הפייסבוק מתמלא בתמונות של חיילים עם שלט "כולנו דוד הנחלוואי". ואחרי כמה זמן, מתברר שהוא בכלל הועמד לדין בגלל משהו אחר. זה שהוא דרך נשק לכיוון פלשתיני באותה תקופה זה רק צירוף מקרים.

אני לא רוצה להיות בוטה, אבל כל אלה שהזדעקו בגלל העוול הנורא יצאו קצת... איך לאמר... טיפשים?

בכל מקרה, אני התרשמתי. כל כך הרבה אנשים התייצבו להגנת הצדק (אפילו האתר sdarot.tv). כנראה למרות מה שאומרים, אנחנו כן עם מאוחד.

היום יצאתי לירושלים ובגלל סוג של טיפשות מצידי נתקעתי בדרך חזרה בטרמפיאדה.

לאנשים זרים נוצרת מערכת יחסים מסוג מאוד ייחודי כשהם נתקעים בטרמפיאדה. כולם רוצים להגיע אל יעדם, וכמה שיותר מהר (בעיקר אם במקרה זה יום שישי).

אני יכולה לדבר ולצחוק על שטויות עם אנשים שאין לי מושג איך קוראים להם, ולשכוח מהם רבע שעה אחרי שאנחנו נפרדים. היום למשל, בטרמפיאדה, היו המון טרמפים לירושלים, ואף טרמפיסט לא רצה להגיע לשם. אני ועוד שתי בנות התחלנו להעביר צחוקים על איזשהו אירוע שיש בירושלים וכולם נוסעים אליו.

אם אני כבר מדברת על טרמפים: לפעמים יש ממש גילויי אבירות בטרמפיאדה.

אני אסביר: יש חוק לא כתוב שקובע שאם מגיע טרמפ ואין מקום לכל הטרמפיסטים שרוצים לעלות, הראשון מבינהם שהגיע לטרמפיאדה עולה ראשון. אז אפשר לשמוע כל מיני התחשבנויות- "סליחה, הגעתי לפניך" או "רגע, הגעת לפניי?".

אבל הרבה פעמים טרמפיסטים מוותרים על התור שלהם. לאישה בהיריון, לאיש שממהר יותר מהם, לבחורה עם תיק ענק, למי שהטרמפ יקדם אותו יותר... טוב, אז זאת לא תרומת כליה, אבל זה ממש יפה.

בכל מקרה, בסוף סינג'רתי את אח שלי והוא החזיר אותי הביתה. ועכשיו שבת נכנסת, אז סיימתי לחפור. בינתיים.

שבת שלום!