היה היה אדם מדהים ונהדר, שלא היה אפשר בכלל לשנוא אותו. תמיד חיפש דרכים לעשות טוב, ותמיד חייך תוך כדי. הוא השקיע המון בעבודה שלו, אצל חברים שלו ובמשפחה שלו.

לא הכרתי אותו. כל מה שכתוב כאן הוא מההספד עליו, ששמעתי השבוע.

אז מה קרה? 

לפני כמה חדשים גילו אצל אבא של חברה שלי סרטן. ולפי כמה ימים הוא נפטר.

לי זה היה הלם לא קטן כשסיפרו לי, כי הייתי בטוחה שיש לו סרטן לא רציני, שייעלם אחרי כמה טיפולים. רק עכשיו הבנתי שמההתחלה לא היתה הרבה תקווה שהוא יבריא. אז זה מה שקורה: יש הלם בהתחלה. בזמן שמנסים לעכל את זה אומרים כל מיני דברים מובנים מאליהם כמו כמה היא מסכנה שאין לה אבא עכשיו. או שמתעסקים בעניינים טכנים: מתי ההלוויה, אם הולכים לשם בכלל, מתי הולכים לנחם וכאלה. אחרי שההלם נגמר והבשורה מחלחלת, אני באופן אישי מתחילה לבכות.

במהלך היומיים האחרונים בכיתי והפסקתי ובכיתי שוב באקראיות מוחלטת. זה היה נורא מבלבל, כי בזמן שבכיתי חשבתי על דברים אחרים לגמרי. זה היה כאילו העיניים שלי בוכות, אבל אני עצמי לא. וגם לא היה ברור לי למה אני בוכה בדיוק, כי זה היה בכי ממש חזק, ובכיתי על מישהו שלא הכרתי אפילו את שמו. החלטתי שזאת סולידריות. 

ואז, כשחושבים על כמה עצוב כל העניין הזה, רואים אנשים ברחוב שהולכים ועומדים ומתעסקים בעניינהם כאילו כלום לא קרה. ועברה לי מחשבה כזאת, בכל שלושת הפעמים- איך זה שאדם כל כך מדהים לא קיים יותר, והעולם ממשיך להסתובב? אף אחד לא שם לב? זה ממש מכאיב. 

ואז גם יש אשמה. כי למרות האובדן, ולמרות הטרגדיה הנוראית, החיים שלנו ממשיכים. הרגשתי אשמה שאני שמחה וצוחקת ומתעסקת בשטויות כשחברה שלי איבדה את אבא שלה. ברור שזאת אשמה מטופשת, וזה שאדם נהרג לא אומר שצריך להפסיק את כל החיים שלנו ולהתחיל להתאבל עד הודעה חדשה. אבל הרגש הזה קיים.

וגם כמובן, הבלבול. איך עכשיו מתייחסים לחברה הזאת. זה דורש המון רגישות: ברור שלשים על כל הנושא טאבו לא יעזור. אבל מה הגבול? מותר להגיד את המילה אבא שלי לידה? מותר לדבר על סרטן? או על נשים שהתאלמנו והתחתנו מחדש? זה כל כך קשה ואני לא חושבת שאני כזאת רגישה. אבל אני אנסה, ברור שאני אנסה.

עכשיו אני חושבת על כל הזמן שהמצב של אבא שלה הדרדר ואני לא ידעתי על זה. אני זכרת בכל הפעמים שהסתכלתי עליה וראיתי שהיא מדוכאת, ולא ידעתי איך לעודד אותה. אני נזכרת גם בכל הפעמים שזרקתי איזו בדיחה, ונהנתי לשמוע אותה צוחקת-סתם בגלל האגו שלי. עכשיו אני שמחה שלפחות גרמתי לה קצת לצחוק.

שבת שלום, כולם. אני הולכת לבכות שוב.