ecstasy

אתה מנסה להאמין, מכריח את עצמך להמשיך לעוף. כשהחיים מכבידים עליך אתה מתחיל לפקפק ולשאול שאלות.

אתה מנסה להאמין שהחיים שלך, כל הטוב בהם הוא אמיתי ולא אשלייה.

אתה מקווה שזה ישאר כמו שהיה, שלא יהיה את הסבל והכאב ושהיא תהיה איתך לנצח.

אתה תמיד חופר בעבר, יותר ויותר עמוק. אתה חופר למרות שזה פוגע בך,

היא אומרת לך לא לדאוג בגלל זה ושהכל בסדר אך זה יותר חזק ממך.

היא אומרת, אבל אתה לא יכולה להבין את זה, אתה תקוע בעבר.

בהתחלה זה היה לשמוע על זה באופן כללי, בדלי פרטים וכעט זה לראות ולהבין את כל הפרטים הכי קטנים והכי מכאיבים.

להבין הכל, הכל חוץ מזה שזהו העבר, אותו עבר שצריך לשכוח.

כשאתה שומע על זה התמונה עולה לך בראש, כשאתה רואה את זה הסרט מתחיל להתנגן.

אתה מנסה לאסוף את כל כוחותיך כדי לעזוב את זה ועוד כמה וכמה דברים,פשוט לשחרר מזה כי "מה שהיה-היה".

אתה מנסה ומקווה להצליח, אתה עושה את זה בשביל לבנות את העתיד שלך איתה, אתה עדיין מפקפק אבל מאמין שהכל יהיה טוב וכל זה רק תקופה שתלמד להתמודד איתה.

אתה עושה את זה, אתה מתקדם לעתיד ומתנתק בכל הכוח מעבר.

אתה עושה את זה כי אתה אוהב אותה למרות כל הכאב, ומקווה שגם היא אותך.

ברגעים קשים המשך להאמין, כל עוד אתה מאמין החץ ממשיך לעוף ולא נופל לתהום האינסופית של התסכול והכאב.

יושב לבד בפינה חשוכה, חושב על החיים ולא מבין מה לא בסדר. מתבונן על חבילת כדורים, פותח ותחיל לבלוע את כולה במחשבה על הסוף, כדור אחר כדור אני מתקרב לסוף העולם שלי ואולי לטרארומה קטנה של כמה אנשים שאולי אכפת להם ממני.

המחשבה מה יהיה אחרי שאני יעלם מהעולם, על הסיפור שימשיך בלי הדמות הראשית.

אנשים יבכו ? יזכרו בי ? או שימשיכו לחיות כאילו כלום לא קרה...

אני שוכב על המיטה, הנשימה נהיית יותר ויותר כבדה...אני נרדם ומגיע לשער, שער שמוביל לסוף הסבל...עכשיו נשאר רק לעבור דרכו.

מצחיק לחשוב שעם מישהו היה שם לב הייתי עכשיו נמצא בשטיפת קיבה בבית החולים וכולם היו מסתכלים עלי ורואים בי משוגע.