החדר האינטימי שלי

טוב אולי כדי לקבל קצת מושג עליי אני מפרסם פה קטע יומן שכתבתי בזמן השירות הצבאי המייאש (מאז הספקתי כבר להשתחרר) בעודי מתרפק על ימי התיכון הרחוקים וחולם יום אחד "לעשות את זה" בחו"ל,הוא נקרא אירופה.(את השמות החלפתי רק, חוץ מזה לא נגעתי).

אירופה

כבר זמן מה שאירופה נמצאת בראש מחשבותיי-נשגבת כזאת, יושבת אי שם למעלה.

היא תמיד הייתה לי מפלט בראש מהמציאות שאני חי בה.

היא מעיין חלום כזה שברור לי שצריך להתגשם.

אני יודע שהמציאות רחוקה מאיך שההתגשמות הזאת משורטטת לי בראש אבל זה לא עוזר יותר מדי, קשה לי מאוד לוותר על האשליה.

זה התחיל בכיתה יא בצורה די ספונטנית, הביקור הראשון שלי ביבשת אירע בטיול בר מצווה בגיל 13,העיר היחידה שהותירה בי חותם רציני אז הייתה לונדון.

בסוף כיתה יא' הייתי בצומת דרכים בחיים-זה היה שלב של השלמה עם תיכון חדש והתמקמות על ציר חברים בסיסי ובניית מעגלים(שרובם אגב הם עדיין המעגלים החברתיים הבסיסיים שלי היום נכון לעת כתיבה שורות אלו).

שנתיים לפני כן-בכיתה ט' הרצתי עם נתן מחשבות על לנסוע ללונדון יחד-זה היה אמור להיות טיול רוק של שני ילדים פנטזיונרים מתלהבים שחיים את האשליה של רוקנרול בצורה הכי נאיבית שאפשר למכור אותו,זה לא יצא לפועל אך בראשנו היה ברור לנו כי נצטרך לנסוע מתישהו.

בחופש הגדול שאחרי יא' רציתי רק מנוחה-זו הייתה שנה מתישה בסימן שיקום מטראומת המעבר לתיכון החדש,בגרויות והתחלה של צעדים ראשוניים רציניים בתחום המוזיקה והיצירה.

חבר שלי עדי הציע לי שנלך לעבוד יחד בקייטנה השכונתית בבית הספר היסודי-זה היה נוח מאוד,עבודה עד 4 עם ילדים,לא קשה מדי מותירה לך מספיק זמן לעצמך וחצי דקה הליכה מהבית.

הלכנו על זה,ראינו איך בני גילנו נוסעים לבורגס וקוס ואיך אופנת הנסיעה לחול מתחילה לתת את אותותיה בשכבת הגיל שלנו,מחוסר חופשה משפחתית הרגשתי מתוסכל ומחוסר חופשה עם חברים-הרגשתי מאחור.

ובלי קשר לזה רק כאילו הגורל מחפש לתסכל אותי-נתן התכונן לנסוע עם אבא שלו ללונדון.

הייתי מיואש,הרגשתי כאילו עושים לי דווקא ובעיקר שמעתי מוזיקה ועישנתי כל היום-התעסקתי בלעשות שטויות עם עדי בקייטנה וללכת למרכז העיר בצהריים.

בשבוע השלישי לעבודה ישבנו אצל חבר שלנו סטיב והצענו את רעיון הטיול לחול,זה היה כבר תחילת אוגוסט והסבירות למצוא טיסות ולסגור דילים הייתה בגדר "הרגע האחרון".

אני הצעתי ישר לונדון והאפשרות נפסלה אך שאר ההצעות היו טרקים או טיולים יומרניים לבלקן ומפאת חוסר יכולת להתנייד בחול הן נפלו.

ביחד עם חבר רביעי בשם עומרי הלכנו בצהרי יום אחד לאכול במרכז ולאחר מכן הלכנו לסוכנות נסיעות בבן יהודה.

הסוכנת הציעה מלא דברים ובעיקר טיולי "נוער" ואנחנו בעיקר פסלנו וראינו איך זה לא מתממש.

זרקתי לאוויר "לונדון" ועומרי ישר הצטרף אליי,הסוכנת ראתה שיש דיל של הרגע האחרון במחיר סביר שכולל לינה בגולדרס גרין והמליצה.

עפתי על זה מיד והשארנו את ההחלטה פתוחה,יום למחרת סטיב נסע לספרד עם המשפחה וסיכמנו שנהיה בקשר.

כמה ימים אחרי זה נפל הפור והעבודה בקייטנה הפכה למשתלמת – גם אני וגם עדי יכולנו לממן כך את הנסיעה.

ואם כל זה לא מספיק-התאריכים נפלו על הנסיעה של נתן ללונדון,כך שהכל הסתדר מושלם.

התקשרנו לסטיב מהארץ התפטרנו בפתאומיות מהקייטנה וסגרנו.

הודעתי לנתן על כך עוד בטרם נסע הוא וכשהוא טס-הוא כבר ידע ששלושה ימים לאחר מכן אני מצטרף אליו,סגרנו נקודת מפגש ושעה והכל היה מוכן ליום הגדול.

הכל קרה נורא ספונטני וסטיב נחת חזרה בארץ יומיים לפני הטיסה ללונדון.

יום הטיסה הגיעה-אבא שלי התנדב להסיע אותי לשדה,הגענו ב3 וחצי לפנות בוקר לנתב"ג, אין דרך לתאר את הריגוש שעובר כשאני מגיע לנתבג-מעיין עיר קטנה דחוסה,בינלאומית שלא מפסיקה לעבוד אף פעם,אפקט הטרמינל האנשים השפות השונות ההליך שעובר הנוסע הכל התנקז ביחד לריגוש מטורף.

נפגשנו כולנו באולם הצ'ק אין-כל אחד עם מזוודה מכנס ארוך חולצה קצרה ומבט של ארבעה גברים שמוכנים לכבוש את העולם.

עם פרפרים בבטן התחלנו את המסע לעבר המטוס,התרגשנו מכל שטות הכי קטנה בעולם,מכל מדבקה על הדרכון והמזוודה ומכל שטר של לירת סטרלינג שהיה לנו בכיס.

בשבע בבוקר המריא המטוס,הבנו שזה אשכרה קורה ושזה לא משחק-אנחנו באמת טסים לבד ללונדון!.

המטוס המריא המוזיקה חילחלה באוזניים והיינו כחולמים.

אני רק חיכיתי לרגע שהבוקר של לונדון יפציע עלינו.

נחתנו חמש שעות מאוחר יותר בשדה התעופה שבלוטון צפונית לעיר.

פתאום אנחנו יורדים מהמטוס ונוף אנגלי בעיניים-הייתי הלום,הבנתי שזה אשכרה זה ושאנחנו שם,אין דרך לתאר את ההתרגשות שעברה בי ברגע הזה,זה כל כך ממכר וייחודי.

יצאנו מאולם הנוסעים וקנינו כרטיסים לרכבת ללונדון,פתאום המבטא הזה של המוכרת הימם אותי כל כך, הייתי באופוריה מטורפת.

לאחר נסיעה באוטובוס הגענו לרכבת,נסיעה של שעתיים עם נוף אנגלי יפייפה והגענו לתחנת קינג קרוס.

עוד לא זכינו לראות את העיר עצמה,קנינו מנוי לאנדרגראונד עלינו על הקו השחור וירדנו בתחנת גולדרס גרין שהיא גם השכונה הישראלית/יהודית של לונדון.

אני זוכר את הרגע הזה שאתה יוצא פעם ראשונה לעיר חדשה-אתה מקבל הלם כאילו זה מכה בך התוך הפנים.

הרגשתי שאני בעולם מצועצע של תאי טלפונים אדומים רחובות צרים ואוטובוסי קומותיים,כאילו נכנסתי לתוך משחק ילדות.

התחלנו לפסוע לעבר המלון וכל מבנה אנגלי בדרך פשוט הימם אותנו,אחרי שהתמקמנו בחדר לא הותרנו לעצמנו יותר מדי אפשרויות וישר חזרנו לאנדרגראונד ונסענו למרכז העיר,בין בשאר כדי לפגוש את נתנאל בנקודה שסוכמה-מול לסטר סקוויר ליד פיקדילי.

קיבלתי אגרוף עוד יותר חזק מכל המבנים המרשימים היפיפיים של המרכז בתחנת פיקדילי והתחלנו לפסוע לנקודה שסוכמה-מלון שנמצא רחוב אחד מהכיכר.

הגענו לנקודה ראיתי את המלון ולפתע ראיתי ילד עם שיער ארוך מושב בלובי עם חולצה שחורה ומבט מפגר,זה היה הוא.

הוא יצא אלינו בריצה והנה זה אשכרה קורה,לא האמנתי שזה מתגשם-אני נתן ועוד שלושה חברים בלונדון!.

זו הייתה תחילתו של רומן מופלא עם היבשת הזאת.

וכך החל לו שבוע מוטרף של טיולים בקמדן,רכישת דיסקים וחולצות,שתיית ד"ר פפר (לא היה אז בארץ...) והרבה אוכל טוב ומשמין.

הפסקול של הטיול היה בעיקר אינדי רוק שהיה בדיוק בתקופת פריחה ונהנה עדיין מפופולאריות באנגליה ובארץ.

כל קלישאות הרוק הבריטי,הפאנק,דה סמיתס,רדיוהד וכ'ו לא הפסיקו ללוות את הטיול המופלא הזה.

הבנתי שאכן כך אני רוצה לחיות.

תרבות זרה אך כל כך נשגבת נראתה לי התרבות האנגלית,זו הייתה אנגליה הגבוהה והקלאסית,לא השיכורה ומובטלת.

אחרי הרבה מוזיאונים פיקניקים,התנסויות בבירות חדשות ועוד מספר חוויות מעצבות חזרתי לארץ ועשרה ימים לאחר מכן לכיתה יב' אך היה לי ברור שאני עם חו"ל לא גמרתי.

במשך כל כיתה יב' כבר תכננתי את היעד הבא וזו הייתה בלי ספק אמסטרדם-עיר מושלמת לנער שבא להנות בקיץ שמשלבת בשלמות את אפקט הצעירים והיפים שבאו לבלות עם האירופאיות הקלאסית והאינטלקטואלית.

כבר הרבה זמן ברור לי שאני אגור בחול כשאגדל ואנסה את מזלי עם נתן במוזיקה-זה ידוע לשנינו וזה כנראה לא יהיה באמריקה.

מבחינתי כל חופשה כזו היא צוהר לעולם מדהים שמחכה לי,בריחה ממציאות מייאשת ולעוסה שאני כבר לא יכול להכיל ולא יכול להיות מופתע ממנה.

זה מעט ילדותי אבל מצחיק שגם בשנה האחרונה שלי לשירות אני עדיין חי על רשמים מהחופשות האלו.

לטיול לאמסטרדם היו שותפים הרבה אנשים בהתחלה אך אחרי כמה חבר'ה שקיבלו רגליים קרות זה הפך להיות הטריו שלי,של נתן ושל מייק.

הפעם זה תוכנן זמן רב מראש וכבר ידענו יותר מחודש לפני זה שאנחנו טסים.

זה קרה בחודש יולי בתחילת הקיץ.

ההתרגשות מהטיסה וכל תהליך הקליטה לא הפך לפחות מרגש,שוב הרגשתי כאילו נחתתי בעיר מהאגדות וריח של חופש ומריחואנה ליווה אותנו בכל הסמטאות של מרכז העיר.

הלכנו למלון שהיה צמוד לוונדל פארק ו"כבשנו" חדר.

זה היה החדר הישראלי מבחינתנו,שהינו במלון נוער שבו שהו עוד מלא צעירים בני גילנו שבאו לחופשות קיץ-מכל מקום שרק אפשר לתאר צרפת אמריקה ברזיל גרמניה ספרד ומאיפה לא בעצם...

זו הייתה גם התוודעות ראשונה לתרבויות שאינן דוברות אנגלית(למרות ריבוי האמריקנים בעיר בקיץ),הרגשתי חצי שגריר פתאום.

הפעם היה ברור שחייבים להתפרע יותר מבחינת חיי לילה ושחייבים לראות הופעת מוזיקה אחת לפחות.

גם הגענו בוגרים יותר, יותר מודעים יותר נועזים ופחות נאיביים.

לא היססנו יותר מדי ויצאנו כל ערב-לליידנספלן בעיקר.

ראינו הופעת פ'אנק אחת,עישנו הרבה,אכלנו טוב ובעיקר נהננו מההוויה.

טיולי אופניים ופיקניקים "איכותיים" ו"אירופאים" פשוטים הפכו להנאה עילאית לפתע.

באחד הלילות נכנסנו למסיבה בפרדיסו,זה מקום ששמעתי עליו הרבה בעיקר בהקשר של הופעות מוזיקה,החלטנו שלא מעניין המחיר וחייבים להיכנס.

ראינו התקהלות מטורפת ושומרי ראש שבודקים אותך טוב טוב בכניסה וכשעברנו את מתחם הכניסה זה הלם בי-היכל עצום שנראה כמו מנזר משופץ מפוצץ אורות ואלפי אנשים פשוט רוקדים להיטי קיץ,זה הרגיש כאילו נחתתי בדיוק איפה שתכננתי,אין הרגשה יותר צעירה מזה.

והמוזיקה כל כך טובה,דאנס איכות ואינדי רוק שטפו לנו את האוזניים,רקדנו כמו משוגעים ועשינו תקטעים שלנו ופשוט נהנתי מכל רגע.

הבנות היו יפייפיות והמבחר היה מטורף-גרמניות הולנדיות צרפתיות אמריקאיות וכל דבר אפשרי בעצם...

וכשהושמע when the sun goes down  של ארקטיק מאנקיז וכל הקבל פשוט שר את ההתחלה בצורה מדוייקת להפליא הרגשתי בבית,תהיתי אם בישראל יכולה להתקיים מסיבה בסדר גודל של אלפים שישירו יחד ארקטיק מאנקיז...

בכלל-ההבדלה בין פה לשם ליוותה את הטיול הזה כל הזמן.

כמו שאמרתי-מצאנו את עצמנו שגרירים הרבה פעמים,משחקי שולחן בלובי של המלון עם קבוצת צרפתיות או ישיבות עם סלובקים והולנדיות בפארק היו חלק מרגעי ההידברות עם תרבויות אחרות.

באחד הלילות גם נפגשנו עם קבוצת קטלוניות מברצלונה שבילו איתנו כל הלילה,היה מטורף.

באמת שהטיול הזה היה עוד טריגר שרק גירה אותי יותר לעשות בהמשך צעד ולעבור לאירופה.

אמסטרדם ניחנה בתרבות מאוד פוסט בריטית מעורבבת עם התרבות המקומית והעניין הזה בהחלט היה קטע.

בסופו של דבר חזרנו לארץ לאחר שבוע עייפים אך מרוצים כמו שאומרת הקלישאה ושוב מצאתי את עצמי יורד בנתב"ג מהמטוס לחום היבש והמזוויע של תל אביב.

בכלל אם יש משהו שאני אוהב באירופה זה את האפרוריות החורפית רומנטית הזאת,זאת שתמיד רצה לי בראש עם רוק קר מהאייטיז(קולד ווייב וגות'יק רוק).

החורף האירופאי הוא בהחלט אלמנט חזק בפנטזיית המגורים שלי בחו"ל.

מאז אני כל הזמן חושב על אירופה ורק משווע לחזור לשם.

אני מוצא את עצמי בבסיס מביט בגדרות התיל מיואש מהחום ושומע כל היום טריקות של תאים,מתעסק עם החולות הרעות של החברה ומתייאש כל פעם מחדש מהמצב הבטחוני מדיני.

באמת שנשבר לי מכל זה ואני פשוט מרגיש שאני מוכרח לעשות את הצעד ולעזוב לאחר השחרור.

אני עושה צבא כי צריך לעשות צבא-אני ממלא את חלקי בחוזה אך לאחר השחרור כשאסיים למלא את חלקי אני בהחלט רוצה לעזוב,להתרענן,להרגיש אורבניות אחרת ומרעננת יותר מזו של תל אביב(שאני בהחלט אוהב אבל מרגיש שמיציתי אותה מעט...) ובלי קשר לכל זה-אני יודע שלהיות מוזיקאי שעושה את המוזיקה שאני עושה בארץ זה לא דבר אופטימלי אם אני רוצה לחיות מזה,קראו לי נאיבי אבל אני כן רוצה לנסות "לעשות את זה" בחו"ל ואירופה היא בהחלט פלטפורמה טובה לזה.

החיידק  הזה לא יוצא לי מהראש כל השירות והוא כאילו התקווה שמלווה אותי ומחזיקה אותי,כאילו יש לי למה לחכות ובסוף כל הייאוש הזה תבוא גאולה...כמו שאמרתי-קוראים לה אירופה.