טוב אין דבר יותר מתסכל מחוסר המימוש.
בעיקרון הייתי אמור להיות עכשיו אדם עובד חרוץ,כנראה על מטוס לחול,מרוויח את לחמו,לומד לפסיכומטרי/מקצוע,מתחיל את דרכו בחיים.
רצה הגורל וכבר חודשיים אני תקוע פה מול המסך הזה.
שבוע לפני השחרור שלי נפצעתי ברגל בצבא במסגרת השירות. פציעה שגובה שיקום ממושך,חוסר מזל אמיתי.
תנועה לא נכונה של הרגל השביתה אותי לחלוטין,אני כבר חודשיים יושב בבית וממתין שיורידו את הגבס,אחר כך תהיה פיזוטרפיה ונראה כמה זמן יקח לי לחזור לפעילות תקינה.
אני תקוע בבית שהפך למעיין בית כלאיים עבורי-אני רוצה לשבור תקירות האלו כבר.
עם איסור דריכה על הרגל התנועה שלי מחוץ לבית היא מוגבלת מאוד, אני בקושי קופץ לחברים קרובים,שלא לדבר על נסיעות רחוקות או חלילה וחס-למקומות הומי אדם שאני עשוי להחליק ולהתנגש שם ולגרום נזק מוסף.
וכל הסיפור הזה בזמן שיכולתי עכשיו לקום כל יום לעשות מה שאני רוצה ללכת לעבודה לחזור להמשיך לעשות מה שאני רוצה ללמוד קצת לפסיכומטרי פעמיים בשבוע ללכת למרכז לימודים להכין מזוודות לחול לצאת כל יום לפאב לחיות את החיים כפי שדמיינתי אותם בראשי כל כך הרבה זמן כשהייתי חייל מתוסכל ושבוז.
אם הייתי משתחרר שבוע לפני הסיפור הזה לא היה קורה בכלל-שתבינו זה קרה בבסיס שנייה לפני השחרור.
התסכול של חוסר המימוש הזה יכול לשגע אותי, ומה שהורג זה שהזמן לא עוזר אלא רק מוסיף יותר תסכול, יותר החמצה,יותר תחושה של פספסתי את זה ופספסתי את זה.
חברים טסים, עובדים לומדים,מגשימים את כל החלומות שלי לנגד עיניי ואין לי מה לעשות עם זה חוץ מלחייך להתלהב ולפרגן להם.ואני באמת מפרגן אבל זה יהיה שקר מצידי להגיד שזה לא מתסכל אותי לראות את זה ולא להיות מסוגל לעשות עם זה כלום.
זה היה כל כך סתמי, סתם תנועה לא נכונה מטופשת עם הקרסול ופתאום משום מקום זה נהיה שבר ואז משום מקום צריך לקבע אותו עם ברגים ואז זה שיקום אינטנסיבי וארוך ואז לא יודע מה.
בביקורת האחרונה כשהורידו את הגבס פתאום הבנתי מה המשמעות של לא להזיז את הרגל ואת המפרק הרבה זמן-פשוט הרגשתי שאני לא יכול גם אם אני רוצה להזיז אותה.זה צבט כל כך.
אני פצוע כבר יותר מדי זמן-ולהיות פצוע זה משהו שמתקבע אצלך בראש,באופי, אתה מתחיל לפתח אופי של פצוע.
פתאום אני חוזר להיות תלוי באמא כי אני לא עצמאי,פתאום פעולות פשוטות כמו מקלחת או ירידה במדרגות הופכות לפרוייקט.
אני ממשיך לנגן כי אני לא מסוגל לוותר על זה והיציאות שלי לחזרות הן האוויר לנשימה שלי.
זה מדהים יש רחובות שבעבר הייתי רואה מדי יום ביומו ומאז הפציעה לא עברתי בהם.
כשנפצעתי הייתי בשיא לימודי הנהינה שלי בדרכי לטסט והפציעה קטעה גם את זה, וכך הסיפור שלי עם אדון רישון(תסביך בפני עצמו) נשאר סיפור ואני ממשיך לראות עוד מטרות מתרחקות ממני.
אני כן אומר לעצמי בראש שאני חזק ושאני לא הולך לוותר פה ושאני אצא מזה והכל טוב ויפה,אז דחיל רבאק-כבר חודשיים אני בגבס ואין לי מה לעשות עם זה חוץ מלהמתין ולהיות חזק,נשבר לי הזין מכל הקלישאות האלו שכולם דופקים לי עם הלהמתין ולהיות חזק הזה.כאילו שלא יכולתי לחשוב על זה לבד.
לא אלאה במילים-אין לי מה להוסיף בעניין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
