הכרנו בצבא.

היא חיילת חדשה בבסיס ואני הייתי המלך של המחלקה. כולם רחשו לי כבוד, כולם אהבו אותי, לא הייתה לה ברירה. היא התאהבה בי.

אני זוכר אותה עוברת בבסיס, יוצאת מהמחלקה לעבר המגורים. אני זוכר את הרגע בצלילות. אני זוכר את ההליכה שלה שקצת מזכירה רובוט לפעמים.

אני זוכר אותה, את עור המוקה החם שלה, את משקפיה הקטנות, את התלתלים, העגילים הקטנים, ריח הבושם והמדים המגוהצים.

אני זוכר שאמרתי לעצמי "הממ... את זה אני צריך לבדוק, איזה חמודה".

לפני שהבנתי מי ומה שלחו אותי למשימה, שבוע. למקום אחר. היא השיגה את המספר שלי והפתיעה אותי בשמירה עם המספר הלא מזוהה על המסך. היא הציגה את עצמה, וידעתי: משהו מתפתח ביננו, זה קורה. העברנו שעות בטלפון, כמו זוג אוהבים רחוקים שמפריד ביניהם ים ...

אהבה כזאת חזקה לא ידעתי. הייתי עדין, הייתי רגיש מאוד, הייתי פגיע - וגם היא הייתה כל אלה. זו הייתה האהבה הראשונה של שנינו, הקשר הכי רציני והכי ארוך שהיה לנו. חשבנו שלא נאהב ככה שוב, ושנינו ראינו את החופה בעיני רוחנו. ותמיד היינו משלימים אחרי ריב.

היינו עושים אהבה בכזאת התרגשות, התלהבות, תשוקה, כל פעם כמו הפעם הראשונה.. ולא רק שזה לא נעשה משעמם, זה רק הולך ומשתבח !

היינו מאושרים רוב הזמן, אבל קרה מה שקרה והתפתח מה שהתפתח, והנה נשארתי כאן והיא שם.

אני מוצא את עצמי, ברגעים מדוכדכים ובודדים, שואל את עצמי אם עשיתי את טעות חיי והשארתי את האהבה הכי גדולה מאחוריי.. לגברים אחרים שלא יתקרבו בחיים לאיך שאני, לאיך שאנחנו. אין כזה, פשוט אין כמונו ולא יהיו. לא יהיו לה כמוני. וגם לי. וזה כואב. אבל זו אשליה.

אנחנו מתגעגעים כשאנחנו לבד, אנחנו מתחרטים כשאנחנו לא מצליחים לעשות אחרת. כבר היו מאז אהבות מעמקי הנפש, והיו לי גם זיונים בוערים וחסרי חשיבות.. אבל לא משנה מה אני עושה, תמיד הבת זונה הזאת חוזרת לי. תמיד השאלות, הספקות, ותחושת חוסר האונים.

היא התארסה, או לפחות זה מה שאומרים... בקרוב היא תצעד לחופה עם איזה ערס טחון... ואני עדיין לבד. אני חושב שדי ברור מי נתקע ומי המשיך הלאה. אני לא מרגיש תקוע, אבל ככה זה נראה. ובגלל שככה זה נראה ובגלל שלפעמים אני באמת בודד, אני מרגיש כל כך מטומטם שזרקתי את הקשר הזה לפח ולא המשכתי להילחם עליו.

אני שוכח. אני שוכח כמה היינו רבים בגלל שהיא סאחית בלטה ואני סטלן, וכמה היא היתה משגעת אותי עם הביטחון הנמוך והבלבלות שלה, אני שוכח כמה הייתי מאונן וכמה רחוק הייתי הולך בפנטזיות, הכי רחוק שהלכתי בחיים. אני שוכח שאני כבר זרקתי אותה פעם אחת, ועשיתי לה את המוות פעם שניה, אני שוכח שהתנשקתי עם אהובה מהילדות בתוך האוטו כשהייתי שיכור מספיק כדי לסלוח לעצמי על זה ולא לספר לה, אני שוכח שכבר רציתי לשכב עם אחרות ופלירטטתי בשביל להגיע למיטה. אני שוכח שכבר לא מצאנו על מה לדבר והעומק שלה, שידעתי שהוא קיים, היה נסתר ממני.

אני רק זוכר את הזמנים הטובים שאני מתגעגע אליהם, את החיבוק שחסר לי, את הארוחה החמה שהיא הייתה מכינה לי באהבה, את המבטים בעיניים, את הכירבולים בבוקר בסירוב לצאת מהמיטה, את הנשיקות ואת הסקס, את הבדיחות המשותפות, את הריח שלה מתערבב בשלי, את השדיים הנפלאים האלה והישבן שרק רצה שאכנס יותר עמוק.

ואני כמו יוצר לעצמי עולם דימיוני שבו: אני אשם, היא האישה המושלמת בשבילי ואין עוד כמוה, היא התקדמה ואני נתקעתי. היה לי טוב וזה נלקח ממני פוראבר.

וזה תמצית המחשבות שעולות לי כשאני לבד לפעמים. ואני תמיד צריך להזכיר לעצמי שזה קישקוש, כי עובדה שהתאהבתי מאז עוד הרבה פעמים..אולי הייתי חסר ביטחון ופגיע אחרי פרידה, אולי חסר אמונה בקשר עם אחרות אחרי שהיא כבר איננה..ובגלל זה לא יצא לי מזה כלום. זה ועוד כמה סיבות. אבל זה לא משנה כבר.

החיים האלה פה בשבילי, לא הפוך. ואני אמצא ואכיר ואוהב ואנשק ואתחתן ואצליח. עם ה-אחת. ואין מה לדמיין פנטזיות מוזרות על זה שהיא תחזור אליי יום אחד ותדפוק לי בדלת בבקשה שאקח אותי חזק ולא אעזוב לעולם. די, עברו כבר כמה.. 4-5 שנים, נקסט!!

וזאת הסיבה שהחלטתי לצאת בכל חודש עם מישהי. אין יותר להיתקע, קדימה זזים ומחפשים. כי מי שמחפש בסוף מוצא.

אני מדהים. ואתה מדהים ואת מדהימה, ובכל אחד ואחד מאיתנו יש משהו אגדי ובלתי נתפס, לכל אחד מאיתנו יש את הפוטנציאל להיות הכוכב הראשי של הסרט על חייו. רק שהסרט הזה לא יקרה בעוד 50 שנה עם תסריטאי שמשכתב הכל, הסרט של חיינו קורה עכשיו. בכל רגע.

צאו, לכו מהבית, תרימו את הראש מהצג. תחייכו, תתגנדרו, תתקשרו עם העולם, תיזמו, תפחדו ותעיזו. מחכה לכם שם אהבה מהסרטים. היא מחכה לכם שתחליטו שאתם מוכנים. היא מחכה לכם שתחליטו שאתם ראויים לאהבת חייכים. מגיע לכם לאהוב, לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב', י"ח).