יש רגעים בחיים שהם חוויה מתקנת. יש תיקון בחיים, תיקון של המעוות.

כי מתישהו איכשהו, המים צריכים להתגלגל למטה, שם מקומם.

אני הכרתי את אמא שלי מחדש ביומיים האחרונים ואני שמח שיצא לי לחוות חוויה כזאת. לא דמיינתי שהתיקון הרגשי יגיע בשלבים מוקדמים כל כך של הנדידה מהקן המשפחתי. שנה וחצי בחוץ, והנה אמא ... אמא שלי. היא אמא שלי. אני אוהב אותה.

אנחנו כל כך דומים, עכשיו אני רק מצליח לראות את הדימיון! השיפוטיות, חוש הצדק, האינטואיציות, הבינה, התחכום, הזהירות הנצחית, ההתלבטויות שמקפיאות על המקום ... אני כמוה. אני ואמא. מאותו החומר. מי היה מאמין.. חח מי שישמע יצחק !

זה אומר לי שאני במקום אחר. זה לא שהיא השתנתה הרי, זה אני שהשתניתי מביננו.. כנראה.

זה אני שמקבל, זה אני שנפתח, זה אני שלובש צורה.

אז עכשיו יש לי אמא.. מסתבר..