אני אחד כזה בלי הגדרה ברורה. אני כל כך הרבה אנשים שונים במקביל, וכל אחד לבוש אחרת ויש לו פנים אחרות ועיניים שונות.

ובכל כמה שנים האנשים האלה משנים צורה, כל פעם מישהו אחר קצת משתנה, ולפעמים אני יותר ההוא ולפעמים אני יותר האחר. זה לא כאילו שיש לי פיצול אישיות, אולי יותר נכון לומר שיש לי אישיות קצת מפוצלת.

אני אוהב את החיים אבל אני בדיכאון כבר חמש שנים בערך. מאז שהיחסים שלי התחיל להידרדר עם האקסית שלי ועד שגם נפרדנו בסופו של דבר.

אני מאמין באלוהים אבל אני לא מסוגל לעשות כמעט שום דבר ממה שאומרים לי שאני אמור לעשות. היו תקופות שבאופן קבוע הייתי לוחש ברכה בכל פעם שהייתי אוכל או שותה, קם בבוקר ואומר מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך.

אני אומן שבדרך להיות מפורסם, אבל אני מוצא את עצמי בוחר בסמים, בסקס, בבטלנות לפעמים. אפס עשיה. או עשיית יתר.

אני ילד מתאהב שאין לו תקנה, אבל אין לי אהבה. אני היצור הכי חברותי שאני יכול להיות, אבל אני בודד.

אני חי בכוחות עצמי, לא מדבר כל כך עם המשפחה שלי. לא מדבר כל כך עם אף אחד אם להיות יותר ספיציפיים. אני לא פורק ולא משחרר כלום באמת. הכל בתוך איזשהו עומס יתר.

לפני שלוש שנים בערך השתגעתי באמצע הטיול שלי בהודו. הזיתי דברים קשים מאוד שאני לא יודע אם אני אי פעם אצליח להעלות אותם על הכתב. חוויתי התקפי חרדה כמו של מישהו שנמצא עכשיו בשבי של דאעש, אני מניח. בזכות ההשגחה ובזכות חסד גדול שהיה עליי מלמעלה, הצלחתי לחזור משם, מהמקום הכי אפל שראיתי מימיי, והגעתי בחזרה לארץ להתחיל מחדש את חיי. הצלחתי להיכנס לתוך מסלול של עבודה רצינית ולימודי אומנות בבית ספר יוקרתי בתחום. אני חי בכוחות עצמי, אני שוכר דירה, אני מנקה (לפעמים) ואני קונה ואני מבשל ואני מכבס ותולה והכל לבד.

אני האדם הכי פתוח בעולם וכולם יכולים לדעת עליי את הכל, אבל יש לי כמה מהסודות הכי אפלים ושחורים שאני מסוגל לחשוב עליהם. עשיתי הרבה חרא שאני מתחרט עליו, וראיתי בעיניים שלי כאלה דברים, שלפעמים אני רוצה לבכות מרוב שאני רוצה לשכוח אותם. והיו לי דברים טובים בידיים וזרקתי אותם הכי רחוק שהידיים שלי הצליחו להעיף. וסבלתי סבל של גדילה שאני לא מאחל. סבל הכי פנימי שיש.

אני מודע מדיי לעצמי ולמחשבות שלי ולרצונות שלי ולפנטזיות שלי, אני שומע קול מזיין לי ת'מוח כל היום, מבוקר ועד לילה, ולקול הזה אני קורא: אני. כל היום אני לועס איזה מסטיק בתוך המחשבות, הולך בתוך מסדרונות השכל, משוטט ברחובות העבר או העתיד, שקוע מאוד מאוד מאוד בתוך מקום שהוא פשוט - לא כאן.

והדבר שאני הכי רוצה להשיג כרגע, זה להתגבר על כל התאוות שלי כולן. ואני מתכוון לכל דבר שמושך אותי בכוח שהוא חזק ממני מכדי להתנגד אליו. בכל פעם שאני לא מצליח להגיד 'לא', אני נכנע לתאווה מסויימת. ויש לי בעיה עם זה, כי אני מבין את העניין.

הקטע זה, שכל הדברים האלה שאני נכנע להם ואני לא מסוגל להגיד 'לא' כשאני מרגיש שאני רוצה את זה, כל הדברים האלה הם דברים שאני יודע בוודאות שהם מזיקים לי. או לי או למישהו אחר. אנחנו בני אדם, אנחנו מתמכרים להכל. לסקס, לסמים, לכסף, לפרסום - במיוחד היום, לאוכל, לקניות, לניתוחים פלסטיים, להימורים, ליופי. אנחנו כל כך ריקים מעצמנו, שאנחנו כבר לא מנסים להסתובב ולחזור אחורה, אלא במקום זה אנחנו דוהרים בכל הכוח חזק יותר קדימה, ככה לפחות לא ניקרע כל כך חזק בין המשאלות להיות יפים ומצחיקים ומיניים ועשירים ונטולי דאגות, לבין האמת שאנחנו כולנו מחפשים וחלקנו יודע: זה הכל שקרים. זה הכל תעשיה שלמה של שקרים, ואין דבר אחד אמיתי כאן על הכוכב הזה, חוץ מהלב שלנו, ממה שהוא מרגיש ומה שהוא אומר לנו ואיך אנחנו יודעים להקשיב לו.

כי אחרי שהגוף הזה, החליפת בשר הזאת תדהה ותתחיל להתרופף עד שלא תעמוד בזה, אחרי שאנחנו לוקחים את הנשימה האחרונה של החיים שלנו ועוצמים את העיניים - אנחנו לא מקבלים כלום מכל מה שיש פה, אנחנו לא לוקחים שום דבר לשום מקום, וגם לא את אף אחד, וכל מה שאנחנו נהיה זה רק זיכרון, וכל מה שהחיים החוויה, כל הדבר הזה שקרה איתנו מאז שאנחנו היינו בלי מודעות לבושים בחיתול בלבד - רק הזיכרון ישאר כהוכחה שאי פעם היה לנו קיום בכלל. המדענים שם בפיזיקה הקוונטית יודעים לספר שחלקיק אחד יכול להימצא בשני מקומות בו זמנית. אם חלקיק אחד יכול לעשות זאת, גם דברים יותר גדולים יכולים לעשות את זה.

אז עכשיו שאני יודע שאני תקוע כאן בחיים האלה גם ככה, ואני בטח לא מתכוון לחסל את עצמי או משהו כזה, אני די אוהב לחיות - אז אני צריך לעשות עם זה משהו. לעשות משהו מהחיים האלה, לצייר על הזיכרון שלי איזה סרט שאני מאמין שהוא טוב לי ונעים לי, ושהוא יכול להתקיים בהרמוניה עם שאר המציאות והעולם. אני רוצה שהדמות הראשית בסרט הזה תגיע ליעד שלה. אני רוצה שיהיה לה טוב.

הדמות הזאת היא אני, אותו אחד שמדבר לי בראש מהבוקר עד הלילה. הדמות הזאת לא מדברת טוב בגלל שלא טוב לה. והיא רוצה להיות משהו אחר ממה שהיא עכשיו, לפעמים ההתקדמות בעלילה של החיים שלנו מתעכבת כל כך שאנחנו מתחילים להתייאש מהסרט. ואני מרגיש קצת מיואש מהסרט ולכן אני חושב הגיע הזמן שהדמות הראשית תעשה שינוי בעלילה.