למען האמת, פתחתי את הבלוג הזה לפני כמה ימים.

למעשה כמעט שבועיים.

בהתחלה חשבתי שהפתיחה של הבלוג נעשתה כעוד אחד מהשיגעונות הקצרים שלי שבאים מתוך שעמום מן השגרה וחולפים אחרי יום.

אבל הוא מסתמן בחיי כאיש קבע שבא כדי להישאר ולא יעזוב עד שתינתן לו הפנסיה המגיעה לו בגיל 40+.

מוזר שמכל השיגעונות הזמניים שלי, בחרתי דווקא בזה להיות קבוע.

הבלוג הוא מקום שבו אתה חושף את עצמך ועוד נותן לאנשים להעביר ביקורת.

חוסר היגיון ממשי בשביל אחת כמוני, ששונאת ביקורת וגם לא מסתמן שתאהב בעתיד. למה שארצה לתת לאנשים שאני לא מכירה להגיד את דעתם באופן חופשי על החיים שלי ועל מה שאני חושבת?

הרי אני ממש לא מישהי שאוהבת לחשוף את הרגשות האמיתיים שלה ביפני אחרים. נכון, אני תמיד מדברת ומפגינה אהבה באופן גלוי ואף אפשר להגיד מוחצן.

למראית העין, אין לי שום בעיית ביטחון עצמי או בעיית תקשורת עם אנשים. אני באמת חברותית וידידותית, יש כאלה שיגידו שאפילו מאוד. מאוד. אבל את האמת שאני אומרת להרבה אנשים שאני אוהבת אותם אפילו אם אני לא באמת מרגישה את זה.

ואני יודעת איך זה להרגיש אהבה, אני יודעת שזהו רגש שאי אפשר לזלזל באמיתיות שבו ככה סתם. אבל אני לא שולטת בזה, כשמישהו אומר לי שהוא אוהב אותי או אפילו רק מגיב לי 'חחחחחחחחחחח ' על תמונה באינסטגם (אין לי פייסבוק) אני ישר מרגישה תחושה נעימה כזאת שמייד מתחלפת באי נעימות שגורמת לי לעשות לו לייק על תמונה שלו (או שלה, זה תקף לשני המינים) ולכתוב תגובה חביבה שכזאת בעצמי.

אני יודעת. זה משוגע לגמרי. לא חסרים אנשים שאומרים שאני יותר מידי נחמדה\חביבה\חברותית\אנרגטית ואפילו, אנשים נחמדים במיוחד (שאמורים להיות חברים טובים שלי) טרחו להגיד לי שיכול להיות שזה מרתיע אנשים... ואני אומרת (בעיקר בלב) 'וואלה?! אתם חושבים? אתם חושבים שלהגיד לי שהאופי שלי מחורבן\מרתיע אנשים (זה נראה לי אותו דבר) זה הדבר הנכון להגיד לי אחרי ששמעתי אתכם חופרים לי שעה ורבע על הבעיות שלכם בחיים?!'

בהחלט אפשר לומר שאני הפסיכולוגית של החבר'ה... זאת שיודעת הכל על כולם.

אל תחשבו שאני עובדת כל כך קשה בשביל זה, אנשים פשוט באים ומספרים לי את מה שעל הלב שלהם. כנראה שהפרצוף המתעניין שלי והמידי פעם 'כן, גם אני חושבת... זה פשוט לא בסדר!...' -רק בשביל שהצד השני לא ירגיש לא בנוח או כאילו הוא באמת אצל פסיכולוג (למרות שלרוב לאנשים זה לא מפריע יותר מידי וגם אם אני שותקת הם ממשיכים לדבר ולדבר), עושים את העבודה ונותנים לנפשות הניצבות מולי, דרור של מילים ובעיקר בעיות להשתחרר, הישר אל תוך המוח המימלא יותר מידי עמוס שלי.

זה בעצם די קשה להיות "הידידה החמודה והמקסימה שלי שאני יכול לספר לה הכל ואף פעם לא חושב עליה בקטע רומנטי"

אני זקוקה למישהו שיקשיב גם לי או לפחות מקום שייתן לי לפרוק את מה שיש לי על הלב.

אז אני כותבת כאן. ואולי אף אחד לא קורה את זה חוץ מימני, אבל לפחות אני מרגישה כאילו פיניתי לעצמי עוד קצת מקום למחשבות אחרי שהכרטיס זיכרון כבר התריע 345267 פעם שהוא מפוצץ.    

אם יש מישהו שקרה את זה, אז רק רציתי להגיד תודה. תודה שהקשבתם לחפירות שלי ולא פרשתם באמצע או לפני שהתחלתם.

^^^ואני תמיד שואלת את עצמי, אם בזמן שהם אומרים לי תודה על שהצלתי להם את החיים ומוסיפים 'אני אוהב אותך' קטן, האם זה בכלל אמיתי או שכולם מזייפים את האהבה ובזמן שהם מדברים, מה שעובר להם בראש  זה –לאלאלאלאלאלא- בדיוק כמוני...^^^