לפני יומיים, הלכתי עם דפנה לבית הספר הישן.

כשעליתי במדרגות ניזכרתי איך תמיד נדחפנו ואיך פעם אחת, בסוף בצפר פיספסתי את המדרגה האחרונה ונפלתי, ואז הבקבוק מים שלי נישאר שם על הריצפה.

איך עלינו שם בלי לדאוג לפני מבחן.

בלי לפחד "מה יקרה אם..."

ואיך שיחקנו "כפיות"...

כמה כיף היה שם.

הייתי נותנת את כל מה שאני יכולה כדי לחזור לזמן הזה.

להכנות למסיבת סיום של כיתה ו'.

הייתי מעריכה אותו יותר.

לא הייתי נותנת לו לברוח לי מבין האצבעות.

הייתי מחזיקה אותו חזק ונהנת מכל רגע.

מכל שניה.

 היו לי שתי חברות הכי הכי הכי טובות.

לא סתם "הכי טובות".

כמה אני מתגעגעת.

וה'בוקר טוב' שהמנהלת אמרה כל בוקר כשניכנסנו לבצפר.

ועכשיו היא ניפטרה...

הילדים שיגיעו לבית הספר הזה שנה הבאה ובעוד כמה שנים הפסידו כל כך הרבה.

אבל אנחנו לא ניפרדים,

אנחנו רק אומרים להיתראות.

ניפגש בסוף, לא?

אני לא יכולה להמשיך יותר.

אם אני אמשיך אני אבכה.

אני לא רוצה לבכות.

פטל.

פירות-כנסו לטיוטות דחוף!

הטיוטות נימצאות איפה ש"הקטעים הקדומים" נימצאים.

תפוז