ניקי על המים

תקציר הפרקים הקודמים: בסך הכל כתבתי פוסט אחד מאז שחזרתי, וכבר יצאתי שקרנית.

לא בכוונה, באמת. הדחקה זה מנגנון מופלא ונהדר לפעמים, אבל לפעמים הוא מוחק לנו חתיכות מהזכרון. כמו החתיכה הזו בזכרון שקיבלתי הודעה ישנה שמצאתי בחשבון האימייל שלי, שהזכירה לי שלפני כמה שנים דווקא ניסיתי לפתוח בלוג חדש, ואפילו בשם דומה. הלכתי לחפש, והוא עדיין היה שם, על החודש וחצי של פוסטים שכתבתי ושכחתי מהם לגמרי. רפרוף קל על פני כמה פוסטים הזכיר לי למה שכחתי את הבלוג. מחקתי בלי לגבות ובלי לקרוא את השאר. 

אני בטוחה שמעניין אתכם לדעת למה. מה זה מעניין, שורף לכם בקצות האצבעות על המקלדת שמכירה אותי בדיוק חצי שניה. לא שזה משנה, אני אספר בכל זאת. 

השנה היא שנת 2009, בערך השנה השלישית שלי כאן, אבל מי סופר. שנה לפני כן סיימתי תואר שני באוניברסיטה יוקרתית ויצאתי אל החיים האמיתיים. במקביל, הכלכלה החצופה הזו החליטה לקרוס, והמצב בשוק היה מזעזע עד מחפיר. כדי לעשות את העניינים גרועים יותר, הביטוח הרפואי שקיבלתי דרך האוניברסיטה פג, וללא מקום עבודה שאבוטח דרכו הייתי צריכה לעשות אחד באופן עצמאי, ונפלתי על הסעיף האיום ביותר (שהיום כבר לא קיים בגלל obamacare, אבל על פוליטיקה בפעם אחרת) בהיסטוריה של הביטוח הרפואי האמריקאי - pre existing condition. זה אומר, למי שלא נפלה בחלקו הזכות המופלאה להיתקל בזה, שמצב רפואי שאתם סובלים ממנו גרם לחברת הביטוח להחליט שאתם תהיו הוצאה רפואית גדולה מדי ולכן לא בא להם לבטח אתכם. לראשונה בחיי לא היה לי ביטוח רפואי - תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מקטרים על קופת חולים - ומעולם לא הייתי מבוהלת יותר. מבוהלת ברמה של לפחד לצאת החוצה, מה יקרה אם יפגע בי אוטובוס? בין לחפש פתרונות לעניין הזה ולחפש עבודה ולא למצוא כלום, החסכונות התחילו להיגמר, מההורים - שעזרו הרבה - כבר לא רציתי לבקש עזרה, ולא ידעתי מה לעשות. 

הפתרון הבוגר וההגיוני היה כמובן לפתוח בלוג ולשפוך את כל החששות, הפחדים והלחץ המטורף והקיומי הזה שם, ולמשך חודש וקצת תיעדתי את מסעותיי בין ראיון עבודה זה לאחר. באותה תקופה, מכיוון שהתחיל להיגמר לי הכסף, הייתי צריכה לעשות מעשה. המעשה ההגיוני, לפחות על פי ההורים שלי, היה ללכת למלצר. או לעבוד בסופר. מה שאני עשיתי היה ללכת ללוחות מודעות אונליין, ולחפש אנשים שצריכים שיבנו להם אתרי אינטרנט או כל מיני שירותי אינטרנט אחרים. אמנם התואר שלי לא היה בזה, אבל במהלך הלימודים היו לי כמה קורסים בתחום וגיליתי שאני מאד טובה בזה. ומצאתי כל מיני פרויקטים כאלו. התשלומים היו מזעזעים והדדליינים היו פסיכיים על כל הראש (אתה רוצה שאני אבנה לך אתר של חמישה עמודים? במאה דולר? מהיום למחר? בטח! ברור שאני אעשה את זה), אבל שינה זה לחלשים, והצלחתי לפחות לשלם חשבונות. מה שלא הצלחתי היה למצוא עבודה - חיפשתי גם בתחום האינטרנט, כי ראיתי שזה משהו שאפשר לשווק, ובלאו הכי לא הייתי סגורה על מה אני רוצה לעשות אחרי שסיימתי ללמוד, אבל כל המקומות שהגעתי אליהם חיפשו ברגים קטנים, שימנעו מלהגדיל ראש וישתקו עד כמה שאפשר. המראיינים תמיד מאד חיבבו אותי כבן אדם, אבל אני מניחה ששלוש וחצי פסקאות מספיקות כדי להבהיר שלא הייתי בן האדם שהתאים לדרישות האלו. 

אני לא זוכרת באיזה שלב של התקופה האיומה הזו הפסקתי לקטר לבלוג - לא טרחתי ללכת אפילו לקטע האחרון שהעליתי, ועם קוראיי הבודדים שקראו שם ואיכשהו הגיעו גם לכאן ונעלמתי להם הסליחה - אבל מה שקרה אחר כך דווקא היה די פשוט: גיליתי שאני מצליחה לשלם חשבונות, ושלקוחות חוזרים אליי ומפנים אליי אנשים אחרים, ומתישהו פשוט הפסקתי לחפש עבודה והפכתי לעצמאית.

אם אתם חושבים שמכאן לשם היא חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה, אז לא לגמרי, בטח לא הקטע של העושר. האושר דווקא כן, בדרך כלל, כל עוד הלקוחות שלי לא ממש מעצבנים אותי, אבל באופן כללי, לא קלים חייהם של עצמאים. גם כשהתקדמתי והעליתי תעריפים וצברתי לקוחות, קל זה לא היה אף פעם. זה מתיש נפשית, לעבוד לבד. תמיד צריך לוודא שיש עוד עבודה שמחכה, קשה לעשות תכניות, מפחיד אפילו לבזבז כסף על משהו שממש רוצים לעשות כי היי, אולי בחודש הבא לא תהיה עבודה ואני אצטרך את הכסף הזה. תמיד יש את הרצון הזה לסיים פרויקט הכי מהר שאפשר, כי בסוף כל פרויקט מחכה צ'ק, ואחרי כל צ'ק אפשר להתחיל את הפרויקט הבא ולנסות להרוויח משכורת מוצלחת החודש. וכוורקהוליקית פרפקטציוניסטית עם בעיות שינה כרוניות הבחירה בלעבוד רק עוד שעה, רק עוד שעתיים, לנסות לפתור את הבאג במערכת רק עוד פעם אחת, תמיד היתה קצת קלה מדי.

אבל התקדמתי הרבה בחיים בהרבה מובנים אחרים. במשך חמש שנים צברתי נסיון מקצועי שלא היה מתאפשר לי לצבור אם הייתי לוקחת עבודה יציבה אבל לא מאתגרת. מצאתי את הנישה שלי, מצאתי כמה לקוחות מופלאים שהפכו לחברים ולקוחות מופלאים אחרים שנשארו ותמיד דאגו שאהיה בסדר ותהיה לי עבודה ושמחו לעבוד איתי ולהראות את ההערכה שלהם לעבודה הקשה שלי, ואין דבר יותר מספק מזה. ובשנים האחרונות כבר כמעט שלא הייתי צריכה לחפש פרויקטים. הם הגיעו אליי, והחשבונות שולמו, ואפילו יכולתי להתחיל להנות קצת יותר מהחיים, כמו נסיעה של חודשיים לחו"ל השנה (עם המחשב, כמובן, כעצמאים אפשר לעבוד מכל מקום לפעמים, אבל עדיין צריך לעבוד), ועוד שלושה חודשים באירוע שהרבה שנים רציתי לנכוח בו, ואפילו אחרי חמישה חודשים מדהימים כאלו הצלחתי לא להפוך להיות הומלסית. כמובן שהמחיר של זה היה עבודה מאומצת של חודשים להשלים את הפערים של החודשים בהם לא הרווחתי מספיק, ולא שילמתי בהם מס ולא חסכתי לזה כסף, אבל גם את זה שרדתי וחסכתי. 

וכאן אני מגיעה לאפריל 2014. מתישהו, סדרי העדיפויות משתנים. הבנתי שלעולם לא אהיה אשת עסקים ושלא בא לי להיות. הבנתי שעד כמה שאני גאה ביכולת שלי להתקיים בזכות הכישורים שלי, העבודה הקשה והשעות הבלתי נגמרות גובות מחיר גם מהבריאות שלי וגם מהחיים האישיים שלי. לשמחתי זכיתי בכמה חברים נפלאים כאן שסבלו את ההברזות החוזרות ונשנות שלי "כי יש לי דדליין מחר בבוקר" בסבלנות אין קץ ועדיין היו שם בשבילי כשהייתי צריכה את העזרה ומעולם לא כעסו כשלא היה לי את הזמן שהגיע להם, כי הם הבינו, והם עדיין מבינים, את הבחירות ואת המחיר, וידעו להעריך את זה. אבל לי נמאס להיות הבן אדם הזה. אני רוצה להיות שם עבורם, ורוצה לקחת את הזמן להנות בלי לדאוג לכל העבודה שעדיין לא הספקתי לעשות, ורוצה לא לעבוד בסופי שבוע, מה שאולי נשמע בסיסי, אבל כשעצמאים ויודעים שיש עבודה שצריך לעשות, צריך יותר כוח רצון לקחת חופש בכל זאת מאשר להיכנע, להתיישב ולעבוד. ואני גם רוצה שיהיה לי - שומו שמיים - זמן לחיי זוגיות. אני אפילו לא יכולה לקטר על זה שאני רווקה כמו שצריך ולחפור על מה לא בסדר איתי ולמה אף אחד לא רוצה אותי, כי זה לא נכון. הדבר היחיד שלא בסדר איתי זה שאם אני מול המחשב במקום במסיבה אצל החברים שלי עם כל מיליון האנשים שהם מכירים איכשהו, אני לא אפגוש אנשים. זה לא מסובך במיוחד.

המסקנה של כל הסיפור הזה היא שאחרי כמה שנים של עבודה קשה וצבירת נסיון וחוויות שאני לא מתחרטת עליהן - ושלא תבינו לא נכון, היו גם חוויות אחרות, ומעגל חברתי שצמח והתחזק, אבל חסך גדול באיזון - הגיע הזמן לשנות סדר עדיפויות, לעדכן תיק עבודות, ולצאת שוב אל העולם הגדול, לראות מי רוצה להעסיק אותי. כשכירה, לא עובדת קבלן. 

אז כמובן שהפתרון הבוגר וההגיוני הראשון שמלווה את ההחלטה הזו הוא לפתוח בלוג.