ניקי על המים

עד שסיימתי את התואר השני והתחלתי לעבוד לבד / לחפש דרכים להתפרנס בארץ זרה ורחוקה, לא ידעתי שאני מסוגלת להיות בן אדם לחוץ. עברתי מספיק תקופות רעות בחיים עד אותה נקודה לדעת שאני מסוגלת להיות עצובה ומבואסת ובודדה ואפילו קצת מעיקה בגלל ההתפלשות בשלושת הראשונים, למרות שבאופן כללי אני בן אדם חייכני ודי אופטימי, אבל בכל הנקודות בחיי בהן היה ראוי להיות לחוצים - הייתי די רגועה, תלוי בהקשר. מבחנים, למשל, מעולם לא הלחיצו אותי, אפילו טיפה, מה שגרם לחבריי למסדרונות לאורך כל שנות לימודי במסגרות חינוכיות שונות לשנוא אותי באופן סיסטמתי. בצבא, כשעמדו מולי כמה החלטות מאד קשות בנסיבות מאד חריגות, זה הפחיד אותי מאד, אבל לא הבנתי לחץ מה הוא עד שמצאתי את עצמי מתמודדת בפעם הראשונה עם האפשרות שלא יהיה לי איך לשלם שכר דירה וגיליתי איך מרגיש התקף חרדה.

(רע, תודה ששאלתם).

מצד שני, אני מאלו שלחץ בועט בהם מספיק כדי לעשות דברים, וכך ישבתי כל יום, לחוצה ממש אך מתפקדת, לחפש מקומות לשלוח להם רזומה ולחפש אנשים שיתנו לי עבודה לכמה שעות וישלמו לי קצת כסף כדי שאוכל לשלם שכר דירה. אלו היו הימים בהם גיליתי עוד כמה דברים שלא ידעתי על עצמי, כמו שיש לי נטיות OCD קלות, כי אחד ההרגלים שפיתחתי אז ולא עברו, הוא הרשימות. אני צריכה לעשות משהו? איפה הפנקס שלי, אני אכתוב רשימה של כל מה שאני צריכה לעשות. כל יום אני קמה בבוקר, וכותבת רשימה של כל הדברים שאני צריכה לעשות היום, שהיא בדרך כלל אופטימית מדי ולעולם כמעט איני מסיימת אותה. לפעמים, תלוי ביום ומי מדבר איתי באיזה כלי אינטרנטי, אני מפילה את הרשימה על השותפים לשיחה ומעדכנת אותם לגבי ההתקדמות שלי, כי מה, יעברו שלוש שעות ועדיין לא עדכנתי שעשיתי שום דבר? פדיחות. פרויקט חדש שאני אצטרך להתמודד איתו לאורך זמן ולא מהיום למחר? הבו לי את הפנקס! אכתוב רשימה! אחלק לנושאים ולימים ואנסה לקבוע לעצמי לוח זמנים!

בסוף השבוע האחרון נחת עליי מצב רוח מסוכן - מסוכן לחפצים ולניירות שלי, כאילו - ועברתי על כל מה שישב לי במגירות. רוב חשבונות הטלפון והבריאות ששרדו עד היום באיזה פולדר מתויק יפה הושמדו ועברו אל פח הזבל הקרוב, וגם רבים מהפנקסים שמילאתי לאורך השנים ברשימותיי מצאו את דרכם אל פח המחזור. אבל בין כל הניירות מצאתי את אחת הרשימות הראשונות שכתבתי, באותם ימי לחץ מטורפים, והמשימות בה היו קצת יותר קיומיות. כתבתי אותה על נייר לבן גדול בטוש אדום עבה, ושמרתי עליה תמיד בהישג יד. כל פעם בה התחלתי להילחץ ולדאוג יותר מדי, וכאמור, כשלא יודעים איך נשלם שכר דירה זה קורה הרבה, הסתכלתי עליה.

הרשימה נפתחה בסעיף האלמותי "קודם כל, תירגעי". אם מישהו שהוא לא אני ינסה לומר לי את המילים האלו אי פעם הוא יחטוף בעיטה בפרצוף, ובחיי שאני מספיק גמישה בשביל זה, אבל לי מותר. 

"יש לך יותר זמן ממה שנדמה לך", הרשימה המשיכה והזכירה לי שכמו אז, גם היום, ברגע שאני דואגת לגבי משהו, מסגרת הזמנים קופצת לה מהחלון המחשבתי שלי ונדמה לי שאם לא אעשה משהו עכשיו, עוד שעתיים, עד מחר, העולם יקרוס על עצמו, אז לא.

"את קמה כל יום לעבודה כמו אנשים נורמלים" הוא עוד משפט שמתייחס לסנטימנט שלא לגמרי עבר מאז, שאם בחרתי להמשיך לעבוד כעצמאית במקום להמשיך לחפש עבודה עד שמישהו ייקח אותי כשכירה, אז באיזשהו מקום אני מרמה ולא עושה עדיין עבודה של גדולים. ואז מה אם אני כבר בת שלושים קצת ומשלמת חשבונות - הרבה - ומסים וקונה דברים ומטיילת והכל מהכסף שהרווחתי בעבודה הקשה. 

"דברים יסתדרו." כי דברים תמיד מסתדרים, איכשהו, ודברים באמת הסתדרו בכל פעם מאז, אבל תמיד צריך להזכיר לעצמי את זה. 

"לנשום זה בריא". יו דונט סיי, ניקי.

"לחץ לא עוזר לך ולא יכול לעזור". משהו שבכל פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי. זה מאד קל ונחמד להיכנס ללחץ, אבל זה לא מאד אפקטיבי. את יודעת מה כן יכול לעזור, ניקי? לעשות דברים אפקטיביים. נגיד, לשבת על התחת ולסיים את הפרויקט שמלחיץ אותך. תשבי, תתרכזי, תסיימי, תקבלי צ'ק. לא עדיף?

"את עושה כל מה שאת יכולה כרגע". זה שקר גס, כמובן, כי אם אני עסוקה בלהילחץ אני לא עושה כל מה שאני יכולה, אבל ראו סעיף קודם. ברגע שאני מפסיקה עם השטויות ובאמת עושה את כל מה שאני יכולה לעשות, דברים נוטים, ראו איזה פלא, להסתדר. 

"תחשבי על כל יום בנפרד," היגגתי אז אדום על גבי נייר לבן, "ותעשי אותו כמו שצריך". משהו שגם היום אני לא תמיד מצליחה להפנים. לפעמים המחשבה על משהו שצריך להתמודד איתו בטווח של יותר מחצי יום כל כך מפחידה ומשתקת, שאני צריכה להזכיר את זה לעצמי, שאי אפשר לעשות הכל בבת אחת, אבל אפשר לעבור את היום ולעבור אותו כמו שצריך, וזה בדרך כלל מגיע עם הסעיף האחרון בהגיגיי המשוררת, "קחי כל דבר בנפרד", כי לעשות מיליון דברים בו זמנית, טעות שאני עדיין חוזרת עליה יותר מדי, לא עובד כמו שצריך.

למה נזכרתי בכל זה, מעבר לנוסטלגיה שהציפה אותי כששלפתי את הרשימה ונזכרתי איך מרוב לחץ לא הייתי נרדמת והייתי מתעוררת בחמש בבוקר והולכת לבדוק אם יש מודעות עבודה חדשות? כי אחרי שנתתי לעצמי לנוח יומיים הגיע הזמן להתעסק עם הפרויקט הבא, בו במקביל לעבודתי השוטפת אני מסיימת סוף סוף את תיק העבודות שלי, מעדכנת את הרזומה, את הפרופיל בלינקדין (כי אנשים כאן באמת מתעסקים בזה), מתחילה לרשת את עצמי ולדבר עם אנשים ולראות איפה יש משרות פנויות ואת מי אני מכירה שם ואיפה הייתי רוצה לעבוד אבל אין שם משרות פנויות כרגע ובכל זאת אולי כדאי לדבר שם עם מישהו כי לכו תדעו, ועל הדרך צריכה להרביץ לשדים קטנים שלוחשים לי שאני לא מספיק טובה ומי ישכור אותי בכלל, ולהזכיר לשדים האלו שאנשים שוכרים אותי להרבה פרויקטים כבר חמש שנים, ושחלקם - מקומות מכובדים שנראים נהדר ברזומה - שוכרים אותי לאורך זמן, וההבדל היחיד ביניהם לבין מה שאני מחפשת, זה שאין להם תקן למישהו שיעשה את זה במשרה מלאה ואני בסך הכל מחפשת מקום שכן צריך משהו כזה במשרה מלאה. 

אי לכך ובהתאם לזאת, הפנקס נשלף, והרשימה נרשמת. כי כל הדברים האלו הם המון דברים לחשוב עליהם בבת אחת, אבל אני לאט לאט לומדת שלא צריך לעשות הכל בבת אחת. ובניגוד לחיפוש העבודה של אז, לפני חמש שנים, היום אני עושה את זה במקביל לעבודה הרגילה שלי, ממנה יש לי מספיק כדי ממש לא לדאוג האם יהיה לי איך לשלם שכר דירה, ואני באמת יכולה לחפש בשקט. אבל קודם צריך להשלים את כל ההכנות, ובגלל שהמחשבה על תיק עבודות, רזומה וכל שאר הספיחים עושה לי כאב ראש עוד לפני שהיום הזה התחיל בכלל, אני נוקטת בצעד חריף ותקיף, שמעדכן את שיטת ההתמודדות הנוכחית שלי עם היקום: כל יום, במקביל לעבודה הרגילה שלי, אתן לעצמי משימה או שתיים שקשורות לתהליך המפחיד (אבל בתכל'ס גם קצת מרגש) הזה, ועכשיו יש לי מקום בו אוכל להתוודות על חטאי במידה ואכשל במטרתי לעשות כל יום קצת. 

או בגרסא האופטימית והבטוחה בעצמה, ככה בכל פוסט אוכל לעדכן מה כבר עשיתי, ועכשיו אני חייבת לעשות כי כבר הודעתי והתחייבתי, פדיחות.