ניקי על המים

(מנסה את כוחי בכותרות סנסציוניות שקשורות לקטע באופן עקיף בלבד)

בוקר יום שני - המקבילה האמריקאית לבוקר יום ראשון בארץ - הוא באופן כללי הזמן השנוא עליי בשבוע וזה בדרך כלל בו אני לא מצליחה לעשות כלום. מכיוון ש"לא מצליחה לעשות כלום" היה מצב ברירת המחדל שלי בשבוע האחרון (אם כי להגנתי ייאמר שבמשך חודשיים של עבודה מאומצת הסתכלתי על לוח השנה וידעתי שהשבוע של פסח יוצא גם השבוע שאחרי הגשת דו"ח המסים ושזו סיבה מצוינת לקחת לעצמי שבוע של בערך חופש, כי בעצמאות אין ממש חופש) קמתי הבוקר חדורת מוטיבציה להשלים פערים מהשבוע שעבר ולדלג בגבורה על השעות הקשות של תחילת השבוע ולהיכנס לתפקוד מלא. לכן כמובן שלא באמת עשיתי שום דבר חוץ מלענות על אימיילים עד ארבע אחרי הצהריים, אבל לפחות אלו היו אימיילים חשובים.

ראשון בתור היה ריצ'רד מהאוניברסיטה שתהה בעדינות לאן נעלמתי בשבוע האחרון ומה הסטטוס שלנו על מיליון הפרויקטים שיש לי איתם. 

הנחתתי עליו את התירוץ המוכן מראש של "פסח". נכון שהיה עדיף אם הייתי מציינת את זה לפני שהתאיידתי לשבוע, אבל אם הם היו מחפשים אותי במהלך השבוע הזה הייתי עונה, ובאופן כללי פסח זה תירוץ נפלא באמריקה. הפוליטיקלי קורקט כל כך שולט כאן שאף אחד לא יעיז להגיד לך כלום. 

אבל כדי לרכך את האפקט בישרתי לו באושר שמאחר ורוב הפרויקטים הגדולים שלי הסתיימו, אני מוכנה להשקיע את רוב שעות העבודה שלי בשבועות הקרובים בפרויקטים המרובים שלנו, ושזו הזדמנות נהדרת עבורי להתרכז בדבר אחד ולא להתפזר יותר מדי. ומכיוון שהפרויקטים שלהם בהחלט מספקים לי מספיק שעות עבודה כדי לא לדאוג למשכורת, גם באמת התכוונתי לזה.

חמש דקות אחר כך, אליס קפצה בסקייפ.

**

אליס היא אחת הלקוחות הותיקות שלי. מעצבת גרפית מוכשרת בצורה מעצבנת ממש שפגשתי לפני ארבע ומשהו שנים דרך קרייגסליסט, אתר לוח המודעות הגדול בארה"ב, שכמו הרבה סטארטאפים אחרים נולד בסן פרנסיסקו ולכן גם מאד מאד פופולרי כאן. בימים הראשונים - טוב, החודשים הראשונים וגם שנים, בעצם  - של העצמאות שלי, את כל הפרויקטים שלי מצאתי שם. בערך שנה אחרי שהתחלתי מצאתי שם מודעה של מעצבת גרפית שחיפשה איש או אשת אינטרנט לעבוד איתפ בשיתוף פעולה על פרויקטים לאינטרנט שהיא קיבלה מלקוחות שלה.

נפגשנו בבית קפה בנורת' ביץ', האיזור האיטלקי של סן פרנסיסקו, שתי דלתות מבית הקפה החביב עליי עם הפראפה הכי טוב בסן פרנסיסקו (אני לא שותה קפה אף פעם, חוץ מהסטייה הספציפית הזו). 

אחרי שדיברנו קצת והיא סיפרה לי על הפרויקטים שלה ואני סיפרתי על הרקע שלי ועל הפרויקטים שלי עד עכשיו, היא שאלה אותי כמה אני לוקחת לשעה. אמרתי לה. היא אמרה שזה לא מספיק, שהיא תשלם לי עשרה דולרים יותר לשעה, ובואי נתחיל עם פרויקט נסיון ונראה.

מאז עברו ארבע שנים, והיום אנחנו יותר חברות מאשר קולגות, אם כי עדיין עובדות על פרויקטים ביחד כשיש אופציות. היא בתחום שלי ועצמאית הרבה יותר שנים ממני, אז יש לה נסיון וקשרים, ולראות כמה היא שמחה לנסות לעזור לי במסעי לחיפוש עבודה מאד משמח אותי, כי כשאנשים ברמה שלה מפגינים בטחון ביכולות שלי, אלו חדשות טובות. 

וחוץ מזה, בערך רבע מהשנה היא ובעלה נוסעים לאנשהו ואז אני משתלטת לה על הבית החדש שלה ליד הים בזמן שהם לא כאן כדי להשגיח לה על הכלב, ואיכשהו היא תמיד מרגישה שאני עושה לה טובה, שאני מסכימה להישאר בבית שאני בחיים לא אוכל לממן בעצמי, אפילו לא שכר דירה לחודש אחד. אין ספק שלבלות כל פעם שבועיים בללכת להסתובב בצהריים על החוף ולשבת במשרד הביתי שלה שצופה לאוקיינוס השקט זו עבודה קשה. 

**

"אני לא יודעת אם יש לך זמן לזה עכשיו," היא כתבה, "אני יודעת שאת עסוקה עכשיו עם מסע חיפוש העבודה והכל, אבל סוף סוף עשיתי את העיצוב לאתר שדיברנו עליו, של אחותי ובעלה, את רוצה לעשות לו את הפיתוח?"

"בטח", אמרתי. הרי כבר עבדנו על האתר הקודם שלהם ביחד, ועבדתי יחד עם גיסה באופן ישיר לא מעט, והם משלמים טוב, ויותר הגיוני שאני אעשה את זה מאשר שהם ישכרו מישהו אחר, לא?

איזו דבקות במטרה, ניקי. מה קרה להחלטה שלך להירגע? לקחת פחות פרויקטים? הנחישות וההחלטיות שלך פשוט מדהימים אותי כל פעם מחדש. מציעים לך כסף ואת ישר קופצת? 

ברור שכן.

(או: הדברים שעצמאות עושה לכבוד העצמי שלכם).

"סבבה" היא כתבה בחזרה, "תכתבי לי הצעת מחיר כשיש לך זמן? אני שולחת לך קבצים, בואי נדבר על זה מחר, ההורים שלי עדיין כאן בגלל הפסחא. אני צריכה לשלוח לך צילומים של הכבש שצלינו!"

"אל. אני צמחונית." הזכרתי לה. איכשהו יוונים תמיד שוכחים את העובדה המצערת הזו לגביי. אולי כי היא לא קיימת להם במילון. נכון שהיא היווניה הכי גרועה שאני מכירה ואני מכירה הרבה יותר שירים ומילים ביוונית ממנה, אבל גם יוונים אמריקאים שאיבדו קשר תרבותי למולדת לא איבדו את היכולת שלהם להכין בשר. 

כמובן שיש סיכוי שאני לא אקבל את הפרויקט. חברה חברה, אבל ברגע שזה מגיע לעבודה שיקולים מקצועיים (וכלכליים) קובעים. ואני דווקא מאד מעריכה את זה, כי אני חושבת שזה בסופו של דבר מוביל לתוצאות העבודה הטובות ביותר, אבל כמובן שאני מעדיפה שזו תהיה אני, כי מה לעשות, כסף זה נחמד. כסף יקנה לי כרטיס טיסה לנסיעה הבאה לבקר את המשפחה בארץ וכאלה. שינה? כבר אמרתי בפוסט הקודם. מי צריך אחת. נסתדר לבד. 

וכמובן שהמחיר של לא להתחיל לעבוד עד ארבע אחרי הצהריים הוא שעכשיו אני יושבת ועובדת על לסיים פרויקט אחד ועל להכניס כמה שעות טובות לחשבונית של אפריל לפרויקטים של האוניברסיטה, ואחרי זה אני אשב ואעבוד על הצעת מחיר.

(תזכירו לי את זה בפעם הבאה שאני אתלונן שאין לי זמן לחיים). 

אבל לפחות אני מתקדמת יפה, כל עוד אני לא עושה הפסקה של דקה כדי לשחק 2048. 

דקה עלק.

(איך הצלחתי לא להפוך להומלסית עד היום עם הריכוז של החמש דקות שלי, אין לי שמץ).

***

ובגלל שאני כזו מטריאליסטית, אני מחכה בקוצר רוח לצ'קים שיגיעו השבוע - כן, אנשים עדיין שולחים צ'קים במקום העברות בנקאיות ופייפאל! - כי יש שני פריטי ריהוט וחצי שמחכים לי באמזון שלי כבר חודש שאקנה אותם, כדי שסוף סוף אוכל לעשות משהו עם כוננית הספרים והסרטים המתפוצצת שלי ולפזר דברים בצורה כזו שגם ייראו משהו מכל הספרים הגיקיים המגניבים שאני קונה וכל השטויות שקניתי לקישוט הבית שמתחבאות מאחורי ערימות של דברים. 

מטרות בחיים זה חשוב.