אחד הרגעים בהם אני תמיד מרגישה גאווה מקצועית גדולה הוא הרגע בו מגיע אליי לקוח חדש שהופנה על ידי לקוח אחר. אז אפשר רק לתאר לעצמי מה הרגשתי כשאלכס הגיע אליי לפני כמה שנים, כי הוא הגיע אליי דרך מייקל, שהגיע אליי דרך אליס, בתקופה בה היינו עדיין יותר קולגות ופחות חברות. אלכס הוא ארט דיירקטור, יצירתי בטירוף ומגן בחירוף נפש על כל פרט ופיקסל הכי קטנים בעיצובים שלו, כך שלבנות את האתר שלו, מעבר לכך שמדובר בלשטוף את העיניים בעיצובים מופלאים, זה גם סיוט לא קטן, כי הוא רואה הכל, כולל דברים שאף אחד שהוא לא הוא לעולם לא ישים לב אליהם.
אז כמה גדולה היתה שמחתי הבוקר, כששלחתי לו את הגרסא החדשה של האתר שלו לעיון והוא כתב בחזרה שזה נפלא והמון תודה. אחרי שהוא שיגע אותי עם הפרויקט הזה בערך חודשיים, ההקלה היתה כל כך גדולה, שהחלטתי שהעבודה שאני אמורה לעשות השבוע לאוניברסיטה, שאמרתי שתהיה מוכנה עד יום שישי בערב (והתכוונתי לזה) תחכה למחר, והלכתי לפגוש את קטרינה.
***
קטרינה היא אחת החברות הכי טובות שלי כאן. היא בכלל מפינלנד במקור, אבל היא הפינית הכי טמפרמנטית שאני מכירה. מכיוון שאני ישראלית מאד רגועה, אנחנו מסתדרות מצוין. יש לנו גישה דומה לספייס ולהבעת רגשות, כך שאנחנו תמיד מבינות זו את זו גם בלי להגיד יותר מדי ובלי אומייגושים למיניהם. שתינו מדברות באופן דומה, לעולם בלי להרים את הקול ולעולם איננו משמיעות צלילים גבוהים יותר מצלילי קול האלט ששתינו קיבלנו. כך כשבשבוע שעבר, כשהיא סיפרה לי איך היא כמעט מתה, אמנם הגבתי במה, מה קרה המודאג המתבקש, אבל בסטנדרטים של אמריקאים נשמעתי רגועה הרבה יותר מדי. מזל שהיא לא אמריקאית. לה כמובן זה היה ברור מאליו שככה אני אגיב, ומעבר ללספר לי את הפרטים ההכרחיים (סיבוכים שלאחר לידה. היא התעלפה ובעלה מצא אותה כמה שעות אחר כך בתוך שלולית דם במטבח, החיה אותה וקרא לאמבולנס. אתם יודעים, ככה בקטנה) היא עברה על זה לסדר היום, כי ככה היא. אבל אני יודעת שהיא פחדה ואני יודעת כמה זה השפיע עליה, ואני יודעת שהיא יודעת שהייתי בהלם כשהיא סיפרה לי, גם אם היכולת הקולית שלי להישמע בהלם, מודאגת, או באופן כללי לא רגועה היא מוגבלת.
בתור חברות טובות שתינו גם תמיד יודעות מתי השנייה צריכה שקט או ספייס, ובין הבית חולים וההורים שלה שהגיעו מפינלנד וההורים שלו שהגיעו לעזור גם, ללוח הזמנים שלא הותיר הרבה מרחב לדברים לא חשובים כמו נשימה בצד שלי, לקח כמה שבועות טובים עד שהיה לנו זמן להתכנס רק שתינו (פלוס הפצפון, כמובן), אבל לא דאגנו כי אנחנו יודעות שבסופו של דבר תמיד נמצא את הזמן שלנו ביחד.
***
היתרון בלהיות עצמאית הוא שאני יכולה לעשות דברים כמו לארוז את עצמי וללכת לאנשהו לחצי יום, אז הלכתי. ברכבת בדרך לשכונה שלה חשבתי שעוד כמה שבועות נציין ארבע שנים להיכרותנו, אבל זה מרגיש כמו מיליון. וזה קרה, כמו שדברים נוטים לקרות הרבה פעמים, בדרך המשונה ביותר האפשרית. התחשק לי שוקולד.
בחיי.
אז הלכתי לסופר, ופגשתי את טוני, בחור שהכרתי מאיזור האוניברסיטה. הוא הזמין אותי לקפוץ למפגש של קבוצת חברים שלו יום למחרת. הלכתי, הכרתי שם אנשים חדשים, נותרתי עם כמה מהם בקשר, ומתישהו קיבלתי דרכם מייל לאירוע שהם חשבו שיעניין אותי, אירוע משותף של ארגון היוונים בסן פרנסיסקו והקהילה היהודית בסן פרנסיסקו על ההיסטוריה של הקהילה היהודית ביוון. צודקים, באמת מעניין אותי, אז הלכתי. באירוע הזה הכרתי את ניקוס, עובד בכיר בקונסוליה היוונית, ואת חברתו היהודיה. באותו ערב כבר יצאתי איתם לדרינקים וגיליתי לראשונה אבל לא לאחרונה את הנטייה של בילויים עם ניקוס להסתיים בדרכים לא צפויות. הבילוי הזה ספציפית הסתיים בזה שהוא גרם לבחורה - מאד מאד יפה, יש לומר - לנשק אותי, ולי לגלות שכתושבת סן פרנסיסקו אני הסטרייטית הכי משעממת בעולם, כי איי קיסד א גירל ואיי רילי דידנט לייק איט. אבל לא משנה.
נשארנו בקשר בפייסבוק, וכמה שבועות אחר כך, ניקוס הציע לי להצטרף אליהם לאירוע צהריים של צפייה באירוויזיון אצל ידיד יווני אחר שלהם. יהיו שם מלא אירופאים בגילאים שלנו בערך, הוא אמר, נראה לו שאני אהנה. אז הלכתי, למה לא. בכניסה לבניין פגשתי בחורה בלונדינית גבוהה. נכנסנו יחד למעלית, גילינו שאנחנו הולכות לאותה מסיבה, והתחלנו לקשקש. כשיצאנו מהמעלית, שלוש קומות אחר כך, כבר היינו חברות טובות.
"אגב," היא אמרה כשנכנסנו יחד לדירה של אלכסיס. "קוראים לי קטרינה".
באותה מסיבה גם הכרתי חבר טוב שלה שהפך מאוחר יותר לחבר טוב מאד שלי, ולראשונה בחיי מצאתי את עצמי בתוך מעגל הדוק של חברים. עד אז הייתי תמיד הבן אדם שיש לו חבר מפה וחבר משם אבל איכשהו אף פעם לא מצליח להיכנס לחבורה סגורה וקרובה כזו. כשהתבגרתי זה ממש הפריע לי, אבל באוניברסיטה כבר למדתי לקבל את זה לגבי עצמי ולהנות מכל החברויות שכן יצרתי בדרכי, גם אם הן לא היו הדינמיקה שתמיד דמיינתי. אבל אחרי הרבה שנים, ובמרחק חצי עולם מהמקום בו התחלתי את המסע שלי, גם את זה מצאתי.
***
כשהגעתי לתחנת הרכבת הסמוכה לשכונה שלה, היו לי שתי אפשרויות. לעלות על אוטובוס או ללכת ברגל, עניין של חצי שעה ככה. מכיוון שאני ממש אוהבת ללכת, השכונה היא אחת החביבות עליי ומזג האוויר היה מקסים, הברירה היתה קלה. התחלתי ללכת מהתחנה, שנמצאה על הגבול בין המישן - האיזור הלטיני והרועש של העיר, העמוס מסעדות מקסיקניות וציורי קיר, אל תוך נואה ואלי, המקום אליו מגיעים כל הסן פרנסיסקואים ברגע שהם מתחילים להתברגן.
עד שעברתי לגור כאן, האסוציאציה הראשונה שלי לסן פרנסיסקו היתה גשר הזהב. היום הדבר הראשון שאני חושבת עליו הם הבתים הויקטוריאנים המקסימים האלו שנמצאים בכל מקום, ובכל זאת אף פעם לא נמאס לי מהם, מהצבעים ומהדוגמאות ומזה שאף בית ברחובות הארוכים והעמוסים בבתים צבעוניים בני שתי קומות לא נראה כמו הבתים האחרים.
אבל כדי שיהיה לי גם על מה להתלונן בסן פרנסיסקו, יש לה הרבה יותר מדי גבעות. אני באופן כללי דווקא אוהבת לטפס על גבעות, זה מצוין לכושר, אבל הייתי מעדיפה שתהיה לי ברירה בעניין ושאטפס עליהן רק כשמתחשק לי. אבל בדרך כלל, אם אני רוצה ללכת ברגל ולא להשתמש בתחבורה, אין לי ברירה ותמיד, לא משנה איזו דרך אני בוחרת, תהיה גבעה תלולה - או שבע - שתפריד ביני לבין היעד.
כשהגעתי לקטרינה הביתה השתלטתי מיד על כוס מים קרים, וכשסיימתי להתעלף התנחלנו בסלון, הקטנצ'יק שלה בזרועותיי, ודיברנו. על הכל. על דברים חשובים ועל שטויות ועוד פעם גילינו איך שלמרות שתמיד שתינו נורא עסוקות (היא עורכת דין מצליחה בחברה טכנולוגית גדולה) וצריכות את הספייס ואת הזמן, אנחנו תמיד מגלות שממש התגעגענו, גם אם לא היה לנו זמן לחשוב על זה.
כשבעלה יצא לכיוון שדה התעופה כדי לאסוף את הוריו שחוזרים היום לסיבוב שני היא הציעה שנלך לטייל קצת. יהיה לה מספיק זמן להתמודד עם ההורים שלו בשבועיים הקרובים, מתאים לה להפסיד שעה מזה. הלכנו עם העגלה לטייל ברחוב הראשי של השכונה, שהוא מסוג הרחובות החביבים עליי. בתי קפה מתוקים ופסטורליים בפינות הרחובות, וחנויות קטנות וצבעוניות של אמנות, וצעצועים ורהיטים שמאפשרות לבעליהן להפגין את היצירתיות והאהבה לעיסוק שלהם בחלונות הראווה. ודיברנו על המסע שאני מתחילה עכשיו לחיפוש העבודה, ושאני מקווה שאחרי שאמצא עבודה ואגלה שהיא אכן יציבה, אוכל לשדרג את מקום מגוריי - שאני מאד אוהבת, אבל הוא רחוק יחסית מכל החברים שיש לי עכשיו, כי אני עדיין גרה באותו מקום בו גרתי במהלך הלימודים, וגם הגיע הזמן לשינוי. וכמה שתמיד רציתי לגור בשכונה הזו, עוד לפני שהכרנו בכלל. איכשהו אף פעם לא אמרתי לה.
מהרגע בו הזכרתי את זה, היא התחילה להתלהב מכמה זה יהיה נהדר אם אגור לידם. זה אולי נשמע טפשי, אבל כמישהי שבמשך שני שליש מחייה לא היו לה חברים כמעט בכלל, ורק באוניברסיטה התחילה ליצור קשרים חברתיים אמיתיים ורק בסן פרנסיסקו התחילה סוף סוף להרגיש חלק ממשהו, המחשבה שיש מישהו בעולם שכל כך ישמח אותו שאגור קצת יותר קרוב אליו ריגשה אותי מאד.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי מאבדת אותה.
אבל לא אמרתי לה את זה.
היא יודעת.
***
בדרך חזרה לרכבת החלטתי למרוח את היום הרגוע שלי עוד קצת ונכנסתי לאחד מבתי הקפה החמודים האלו. צרפתי, מרוהט בריהוט עץ שנראה ישן מספיק כדי להראות קלאסי ולא סתם ישן, וטובל בצבעי צהוב וכחול. קיש, מרק פטריות, מקרון שוקולד ועוד כמה עמודים בספר שלי. העולם יחכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
