(לחובבי משחקי הכס: הסירו דאגה מלבכם, אין ספוילרים. ללא חובבים: הסירו דאגה מלבכם, זה לא באמת פוסט על הסדרה, אבל רק אקדים ואומר ששם הפוסט הוא הכינוי של אחת מהדמויות בסדרה)
(אבל אם אתם רגישים לתיאורים של דם, אולי עדיף לכם לא לקרוא את זה)
השותפים שלי ואני מכורים למשחקי הכס. אצל כל אחד מאיתנו זה מתבטא בצורה אחרת. אצלי, כגיקית הבית, זה מתבטא באכסונם של הספרים, שלוש העונות בדיוידי פלוס ספר על מאחורי הקלעים של הסדרה על המדפים שלי. אצל השותפים זה מתבטא בעיקר בלצפות בסדרה ביום ראשון בערב מיד כשהפרק משודר ולנהל שיחות מטבח על הפרק בלילה וביום למחרת. אי לכך ובהתאם לזאת, לא מפליא שאחרי חודשיים בהם חזרתי על משפטים כמו "לא ידעתי שאצבע קטנה אחת יכולה לגרום לכזה הבדל" בוריאציות שונות גרם לדניאל, אחד השותפים, להדביק לי את הכינוי ליטלפינגר.
על מדוע ולמה? זהו סיפור המעשה כפי שנרשם בדברי ימי היסטוריית הניקי.
לפני חודשיים בערך הייתי אצל אליס בבית, לעוד סיבוב של בילוי עם הכלב לשבועיים בעוד היא ובעלה שוהים בחו"ל. אחד מהבונוסים החביבים עליי בשהייה אצלה היא שהם תמיד משאירים לי כסף כדי שאפנק את עצמי באוכל למשך השהות, ובדיוק שני בלוקים מהם נמצאת מכולת נפלאה עם לחמים טריים, גבינות נהדרות והמון סלטים.
בוקר אחד, החלטתי להכין סנדביץ' מהלחם שקניתי יום לפני כן. הוצאתי סכין מהמגירה, שלפתי קרש חיתוך ולחם ופצחתי במלאכה המורכבת שמעולם לא עסקתי בה קודם, חיתוך לחם. החזקתי את הלחם כמו שצריך ואת הסכין כמו שצריך, אבל הלחם היה קצת יותר קשה ממה שחשבתי שהוא יהיה, ואת הסכין לא הכרתי מספיק לדעת מה תהיה התגובה למפגש בין הסכין ללחם. התגובה המצערת היתה שהלחם פגע בסכין ולא נחתך, מה שגרם ללחם להחליק לי מהיד ולסכין להחליק מיד השנייה ולנהל עם שתיים מאצבעות יד שמאל שלי דו קרב קצר, שהסתיים בהפסד מוחץ של אחד מהצדדים. רמז: לא הסכין.
מכיוון שהיה מדובר בחתך לאורך שטח האצבע, כלומר, לא הורדתי לעצמי את הקצה של האצבע או משהו כזה, לא דאגתי יותר מדי. עטפתי את היד בנייר המגבת שהיה מאחוריי, והלכתי לאמבטיה לחפש ערכת עזרה ראשונה. את האגודל ניקיתי וחבשתי יחסית בקלות, אבל האצבע ליד חצי שעה כל כך שלא הצלחתי לראות את החתך. במהירות הגדולה ביותר האפשרית מרחתי משחת חיטוי על תחבושת, עטפתי את האצבע, ושבתי לעיסוקיי, מתוך כוונה לשוב ולנקות את החתך עוד כמה שעות, כשהדימום ייעצר. כשחזרתי לבדוק מה שלומו. שעתיים אחר כך, גיליתי ששלומו לא היה כל כך טוב ושהוא לא הפסיק לדמם בכלל, והבנתי שאני צריכה לעשות מעשה כמו, נגיד, ללכת לרופא.
כמובן שבגלל שהייתי אצל אליס, בדיוק בצד הכי רחוק מהשכונה שלי, לא היה לי שמץ לאן ללכת, ואחרי שחיכיתי בטלפון במשך חצי שעה שמישהו מחברת הביטוח שלי יענה לי, גיליתי שמרכז בריאות החירום הקרוב ביותר אליי לא היה קרוב בכלל ודרש נסיעה לא קצרה בתחבורה ציבורית. בשלב הזה עדיין לא לגמרי דאגתי אבל אמרתי שאלך, ליתר בטחון, והתארגנתי בחפזון יחסי לעצמי כדי לצאת לכיוון המרפאה. דאגתי לשים מים לכלב - היה עדיין מוקדם מאד ולא היה צורך להשאיר לו אוכל, אבל השארתי לו את הדלת לחצר האחורית פתוחה, כמו שאליס עושה לא מעט פעמים כשהיא עוזבת את הבית לשעות ארוכות - השכונה שקטה מאד, וכדי להיכנס לבית מתוך החצר צריך קודם לפרוץ לבתים של השכנים, ובשלב הזה לא דלת סגורה מהחצר לבית היא מה שיעצור פורץ, אז הם מעדיפים לא לדאוג לזה.
כשהגעתי, אחרי טרטורים רבים, למרכז רפואת החירום, הכניסו אותי לטיפול מיד, והסירו את החבישה המוצלחת למדי שלי. מתחת, היד המשיכה באותו קצב איבוד דם של קודם, והרופאה, אחרי התייעצות עם עוד שני רופאים אחרים, בישרה לי שאני צריכה תפרים. הוקפתי בצוות רפואי נרחב יחסית לעובדה שבסך הכל הורדתי קצת עור מהחלק העליון של האצבע, שעדיין נותר מחובר לאצבע. בדיקה מהירה העלתה שלמרות פעולת החיתוך המרשימה שלי לא פגעתי בעצבים, שרירים או גידים, מה שמאד שימח את הצוות שהפגין התפעלות עמוקה מזה שהייתי כל כך רגועה והמשכתי להתבדח עם רופאיי.
שעתיים אחר כך, יצאתי משם עם שבעה תפרים על שטח של סנטימטר וחצי על שניים בערך, מרשם לאנטיביוטיקה, וציוד חבישה ליד שיספיק לי עד הוצאת התפרים, שבוע אחר כך. הרופאה שאלה אם אני רוצה משככי כאבים. אמרתי שלא.
אפשר לחשוב, כולה אצבע קטנה.
לקחתי מונית בחזרה לאליס הביתה בחמישים דולר, כי כבר היה מאוחר וידעתי שאפילו במונית אאכיל את הכלב מאוחר יותר ממה שהוא רגיל אליו: מהזמן בוא עזבתי את הבית עד שחזרתי אליו עברו איכשהו יותר מחמש שעות.
כשנכנסתי הביתה גיליתי שני דברים: הראשון, כלבים מרגישים אם משהו לא בסדר איתנו, והיציאה החפוזה שלי מהבית עשתה אותו קצת עצבני, מה שגרם לו ללעוס ולקרוע כל דבר שהיה קרוב מספיק. זה היה בעיקר ניירות ושקיות, אז לא נורא, אבל באמצע הסלון מצאתי את זוג התחתונים הכי יפה שלי, לעוס וקרוע.
הדבר השני היה קצת יותר בעייתי: הסתובבתי בכל שלוש קומות הבית, ואין כלב. לאן הוא נעלם? אחרי כמה דקות שמעתי רעש של דפיקות על מתכת בחוץ, ולקח לי איזו חצי דקה להבין מה זה היה: הכלב מטפס על מדרגות המתכת לדלת הקומה השנייה בתקווה שאולי היא תהיה פתוחה, יורד בחזרה ובא שוב לדלת בקומת הקרקע רק כדי לגלות שגם היא סגורה. הדביל נעל את עצמו בחוץ. כבחורה עם נטייה לרגשות אשם חזקים מאד הכנסתי את הכלב מהר הביתה, התנצלתי רבע שעה רצוף - בעברית (תמיד משעשע את אליס לגלות שאני לא מדברת אליו באנגלית) והלכתי להאכיל אותו.
מהאצבע לא עשיתי סיפור. כולה אצבע. יעבור.
למחרת, כשהשפעת החומרים המרדימים עברה לגמרי וגם האדרנלין, הבנתי שאני אהבלה, ושלא ממש חשבתי לעומק על המבנה הפיזיולוגי של הגוף שלנו. שאולי האצבע היא קטנה, אבל כמה קטנה, ככה רגישה. למשך יומיים מתתי מכאבים, וסירבתי לקחת משככי כאבים, כי מה אם אעשה תנועה לא נכונה ואזיק לתפרים? אם אקח משכך כאבים אולי לא ארגיש את זה, אז לא לקחתי.
זה יצר בעיה נוספת. לא יכולתי לעשות כלום עם היד הזו. לא להכין אוכל, לא לחפוף, והכי גרוע, כבחורה שעובדת על מחשב ומקלידה הקלדה עיוורת בעשר אצבעותיה, לא לעבוד. בימים הראשונים כל תזוזה קטנה של היד גרמה לכאבים איומים - ואני בדרך כלל בחורה עם סף כאב גבוה - אז חוץ מלשכב במיטה עם יד מוגבהת על כרית לא עשיתי הרבה.
הכלב, שבדרך כלל מתעלם ממני בגבורה אם אני מחליטה להתפנק במיטה ושוכב לו בפינה החביבה עליו בבית ונכנס לחדר רק כדי להציק לי שהוא רוצה לצאת, הרגיש שמשהו איתי לא בסדר, נכנס לחדר, הצטנף בפינה ליד המיטה והשגיח עליי למשך יומיים, עד שהאני והאצבע הקטנה והמסכנה שלי הרגשנו מספיק טוב כדי לחזור לעשות דברים.
לאליס לא אמרתי כלום עד כמה ימים אחר כך, כשהיא התקשרה לבדוק מה שלומנו. סיפרתי לה, והיא הגיבה ביותר היסטריה ממה שאני הייתי מסוגלת אליה בעצמי. אמרתי לה שאנחנו מסתדרים ושהכל בסדר. היא איימה עליי לא לעשות נקיון יסודי לפני שאני עוזבת כמו שאני תמיד עושה ושהעוזרת בלאו הכי מגיעה יום אחרי זה ושאני לא אדאג.
בינתיים המשכתי לגלות כמה הפרעה בחיים יכולה ליצור אצבע קטנה ומסכנה שאי אפשר להזיז כי כל תזוזה קטנה גורמת לכל שבעת התפרים להזכיר את קיומם. היו לי תפרים בעבר, אבל כנראה שהצלחתי לקבל את כולם במקומות שלא הכילו כל כך הרבה עצבים במקום אחד, כי זה אף פעם לא כאב ככה קודם. אחרי שבוע, כשכבר חזרתי הביתה, הלכתי שוב לרופאה, כדי להוציא את התפרים. מבדיקה של החתך התברר שהוא היה הרבה יותר עמוק ממה שחשבנו בהתחלה, והרופאה גם לא היתה מרוצה מקצב ההחלמה האיטי שלו. היא החליטה להוציא את התפרים בכל זאת, מכיוון שהם גרמו לי הרבה סבל ולא היו יעילים מספיק, והחליפה אותם בפסי דבק. הם יפלו כשהם יהיו מוכנים ליפול, היא אמרה. עניין של כמה שבועות.
כשהיא אמרה כמה שבועות הנחתי שהיא מתכוונת לשבועיים. שלושה גג. כל עוד פסי הדבק היו לי על החתך, שאגב נראה איום ונורא, עדיין לא יכולתי לעשות כלום עם היד. לא להחזיק כלום, אפילו לא מלפפון קטן ומסכן כדי לחתוך לסלט, כי חוץ ממים במקלחת היה אסור לדבק לגעת בכלום ואפילו את זה הייתי צריכה לייבש מיד. למדתי להקליד עם תשע אצבעות, אבל לא יכולתי לעשות כלום שדרש ממני להפעיל לחץ על היד. פתאום נאלצתי לבקש מהשותפים שיפתחו דברים במקומי. התחלתי לקנות ירקות חתוכים ושטופים לסלט במידת האפשר כי לא יכולתי לעשות את זה בעצמי. והרגשתי מפונקת להפליא, כי כולה אצבע קטנה אחת, מה הביג דיל?
שישה שבועות לקח לדבק על האצבע הקטנה הזו ליפול, וכשזה סוף סוף נפל, אתמול, התגלתה מתחת אצבע שאולי החלימה לאט מאד אבל החלימה כמעט לגמרי, חוץ מצלקת קטנה מסביב לאיזור, שכבר עכשיו, יום אחר כך, כבר כמעט אינה נראית. היא עדיין מרגישה מוזר כשאני משתמשת בה, וייקח קצת זמן עד שהיא תחזור להרגיש פחות או יותר נורמלית, אבל למדתי להעריך כמה אצבע אחת קטנה יכולה להיות חשובה.
היום הלכתי למכולת, וקניתי עגבניות, מלפפונים ופלפלים ואחרי כמעט חודשיים יכולתי לעמוד שוב מול קרש החיתוך, ולחתוך את הסלט שלי בעצמי. מעולם לא חשבתי שפעולה קטנה וטריוויאלית תמלא אותי כל כך הרבה אושר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
