ניקי על המים

טוב, אז אולי לא מאה שנה, ויש הרבה דברים שכן השתנו וטוב שכך, אבל כמה דברים חשובים באמת נשארו אותו דבר.

***

את הבלוג הראשון שלי פתחתי באפריל 2003. סמסטר ב' של התואר הראשון. אני אפילו זוכרת על מה הפוסט ההוא היה. על בחור אחד, שבהיותי אני (כלומר: בעלת אפס יכולת לשים לב לדברים אלא אם כן מאייתים לי אותם), הצלחתי לא לשים לב במשך חודשים רבים שהוא כנראה כן היה מעוניין, ועד שכבר שמתי לב הוא היה בדרכו להעלם לחו"ל לשנה וגם די מתוסבך עם עצמו, מה שהבנתי כמובן רק בדיעבד. לי היה ברור שאני עוזבת את הארץ אחרי התואר, ובאופן כללי הצטיינתי בלמצוא כל תירוץ אפשרי כדי להימנע ממערכות יחסים, מה שלא הפריע לי להיות דלוקה עליו מאותו שלב באופן שבדיעבד גורם לי לרצות להעיף לעצמי סטירה או שתיים. למי שתוהה אם קרה עם זה משהו, אז לא, אלא אם כן לתקוע לי סכין בגב בתחום המקצועי ששנינו חלקנו, ואז להעלם לשנה ולהתקשר אליי חודש לפני שעזבתי את הארץ כי הוא שמע שאני עוברת לחו"ל נחשב. אבל הוא היה אחת הסיבות בגללן התחלתי לכתוב בלוג - או לפחות שבגללן היה לי איך למלא פוסטים, והוא גם אחת הסיבות בגללן ממש לא דחוף לי לחפור בהיסטוריה לראות אם יש לי גיבוי של הבלוג, כי באמת אין לי צורך להיזכר איזו טפשה הייתי. מספיק שחייתי את זה פעם אחת.

החלק השני בגללו כתבתי בלוג היה שפשוט היה לי רע. גרתי עם ההורים בזמן התואר, מסידורים פרקטיים כאלו ואחרים של קרבה גבוהה לפקולטה הטובה ביותר לתואר אותו רציתי ללמוד (היה ברור לי שכדי להתקבל לתואר מכובד בחו"ל, תואר ממוסד מוערך בארץ יכול לעזור) ושיקולים כלכליים, כי למרות שעבדתי במקביל ללימודים, לנסות לממן  חיים עצמאיים מחוץ לבית ההורים וגם לתכנן מעבר לחו"ל היה קצת מעבר למידותיי. אז נשארתי בבית. אני מאד אוהבת את ההורים שלי, אבל כבני אדם באותו מרחב מחייה אנחנו פשוט לא מסתדרים, ואז היתה התקופה הגרועה ביותר. פיצוצים ומריבות. איומים לזרוק אותי מהבית, בכי, דלתות נטרקות, צעקות ועלבונות. סביבה שברור שהיא לא בריאה לאף אחד, ובטח לא היתה בריאה לי ולבטחון העצמי שלי שגם ככה לא היה קיים. 

זה כמעט מצחיק אותי להיזכר בזה עכשיו. 

כשדיברתי עם אליס השבוע, היא סיפרה לי שכל המשפחה שלה מהחוף המזרחי הגיעה אליהם לחג הפסחא, ושכיאה למשפחה יוונית גאה, היה מאד רועש אצלם. צחקתי ואמרתי שגם אצלנו תמיד היה בלאגן וצעקות. ישראלים, נו. פתאום היא שתקה.

"אליס, הכל בסדר?"

"כן, כן", היא התנערה, "פשוט ניסיתי לדמיין אותך עושה רעש. אני לא חושבת שאי פעם שמעתי אותך צועקת. לא חושבת שאפילו שמעתי אותך מרימה את הקול."

זה נכון. כמעט אף אחד כאן לא שמע אותי צועקת, מתעצבנת, או בוכה. מעט מאד דברים מוציאים אותי מכליי. מעט מאד דברים מעליבים אותי או מביאים אותי לסף בכי. כל כך שונה מהבחורה ההיא שלפני 11 שנים לא היתה יכולה לעבור יום בלי לצעוק ולבכות. 

הבלוג שלי אז, בזהותי הקודמת, היה המקום אליו ברחתי. המקום בו גיליתי שיש מי שישמע ויש מי שיקשיב, ויש מי שיקרא את החפירות הבלתי נלאות והדי-חוזרות-על-עצמן שלי ובכל זאת יחשוב שאני מעניינת, ושיהיה לו איכפת.

אז נשארתי בבית וסבלתי. והייתי עצובה. ולפעמים גם קרציה לא קטנה כי כל יום וחצי הייתי צריכה לעשות שיחת טלפון למישהו ולקטר או לבכות או לחפור ולנתח. עוד דבר שמרגיש כמו חיים אחרים, כי היום אני לא עושה את זה כמעט בכלל. 

את כל המטען שפכתי על מסך העריכה, וידעתי שאחרי שאלחץ על שמור ארגיש יותר טוב, כי בצד השני של הכפתור מחכות לי מילים תומכות, ועוזרות, ולפעמים גם מבקרות, אבל בצורה שתעזור לי לחשוב על דברים, ולא סתם תגרום לי להרגיש יותר רע. והיו בלוגרים שהיו הקבוצה הכי קרובה אליי וגם נפגשנו בחיים האמיתיים ונשארנו בקשר גם אחר כך, אבל גם היו הבלוגרים שהגיבו ותמכו וצ'יטטו אבל לא בהכרח נחשפו אליי בשמותיהם האמיתים. זה לא שינה לי בכלל. הם היו קולות שהכרתי כל כך טוב דרך המילם הכתובות שלהם, והם ידעו הכל עליי ואני ידעתי הכל עליהם ולא הייתי צריכה יותר, והיו המגיבים והקוראים שאולי לא נוצר איתם קשר, אבל ידעתי שהם שם, וקוראים, ותומכים בדרכם ושאיכפת להם, וגם זה נתן לי כל כך הרבה כח.

ואז עברתי סוף סוף לכאן, וגיליתי איך באמת מרגיש דף חדש לגמרי. ומתוך העומס של החוויות החדשות, הצורך להתרגל למקום ותרבות חדשה, ויצירת קשרים ולימודים, הכתיבה בבלוג הלכה והתמעטה עד שהפסיקה. אני אפילו לא יכולה לומר מתי בדיוק, כי אני לא זוכרת. נעלמתי, והאנשים האחרים נעלמו לי. ומה שהרגיש פעם כמו הבית הבטוח שלי הפך לזכרון רחוק. ואפילו לא הצטערתי יותר מדי ולא הרגשתי בחסרונו. היו לי חיים חדשים.

מכיוון שכן נותרתי בקשר עם כמה חברים טובים מהבלוגספרה, ישרא-בלוג לא נעלמה לגמרי מחיי, אבל פרט לתקופה הקצרה ההיא בסוף התואר, לא ראיתי את עצמי מצליחה לחזור למקום ההוא שהייתי בו פעם, שממנו הכתיבה שלי הגיעה. 

ואז הגיעה הקבוצה ההיא בפייסבוק לפני כמה שבועות, ואיתה הנוסטלגיה, ואחריה כמה תובנות.

הראשונה הגיעה כשדרך הפייסבוק התחדשו כמה קשרים עם אנשים מאז, שמעולם לא הכרתי בשמם אבל דיברתי איתם בכל זאת כל כך הרבה. ולמרות הפסקה של כמעט עשור, הופתעתי לגלות כמה הקולות הוירטואלים נשמעו לי מוכרים, וכמה קל היה לחדש את השיחה איתם, ואיך בעצם  אחרי כל השנים האלו, הם מכירים אותי טוב יותר מלא מעט חברים קרובים מהחיים האמיתיים (מוזר לקרוא לזה ככה, כי מה, הכתיבה שלי היא לא החיים האמיתיים? אבל אני מניחה שאתם מבינים למה אני מתכוונת). וברגע שנחתה עליי ההבנה הזו, איתה חזרה גם התחושה הנוחה והמוכרת שתמיד קיבלתי מהכתיבה כאן ומהתגובות, שבניגוד למה שאולי היה אפשר לחשוב, שנוסטלגיה עושה את הזכרונות טובים יותר, נשארה בדיוק כמו שזכרתי.

ממנה, המרחק בחזרה לכתיבה וההתנתקות מהקשר שיצרתי בין כתיבה למצוקה היה קל מאד.

ואז נחתה עליי התובנה השנייה, והיא שבלוגרים הלכו ובלוגרים באו, והשמות שמגיבים לי עכשיו על פוסטים הם לא אותם שמות שהיו כאן אז, אבל מה שקסם לי אז, כל היופי האנושי הזה שמתגלה דרך מילים, משפטים ופסקאות בתקשורת בין אנשים שיושבים במקומות שונים בעולם ובכל זאת מרשים לי להיכנס לחייהם ומגיבים למילים שלי בפתיחות וחיבה, גם אחרי הכרות של שבועיים וכמה פוסטים, היופי האנושי הזה שקל מדי לשכוח שהוא קיים בחיי היום יום שלנו, עדיין כאן. והוא לא השתנה בכלל.