ניקי על המים

בשנה האחרונה גיליתי כמה התסביכים שלנו יכולים להיות משונים, ואפילו קצת מטופשים, לפעמים. כי רק בשנה האחרונה התחלתי להודות בפני עצמי שאני גיקית-על, ואם לא הייתי סובלת מריכוז של דקה וחוסר חיבה למקומות עמוסי אנשים, כנראה שהייתי שמחה לבלות את זמני בכל מיני כנסים של חובבי פנטזיה, מדע בדיוני וכל מיני כנסים אחרים שקשורים לספרות, היסטוריה ואמנות ואם אפשר, אז שלושתם ביחד. 

הסימנים היו שם כבר מזמן. כשגדלתי, לא רק שקראתי כל מה שנחת לי בידיים (וחרשתי במיוחד את האריה, המכשפה וארון הבגדים), אלא מצאתי את עצמי נמשכת כל הזמן אל כוננית הספרים בבית ההורים, שהיו בה עותקים ישנים בכריכה קשה של שייקספיר ודיקנס, טוויין ואוסקר ויילד. לאורך השנים הצטברו על המדפים שלי ספרי וסרטי פנטזיה, הרפתקאות, חיפוש אוצרות, דרמות תקופתיות וריגול, וגם ספורט - שאני מאד אוהבת - על הדרך. הייתי צריכה להכיר בגיקיותי כבר אז, אבל מאיזושהי סיבה לא ברורה אף פעם לא היה לי נוח להודות בזה. בראש המתוסבך שלי, זה התקשר לי גם לחרשניות וחנוניות, שזה כ-ז-ה לא מגניב, הרי, ואני הכי לא חנונית בעולם, כי כדי להיות חנונים צריך להגיע לשיעורים ולעשות שיעורי בית מדי פעם. מה שאירוני זה שלא ניסיתי להיות לא חנונית כדי להיות כמו שאר האנשים בתיכון. להפך, למדתי באחד המוסדות הכי חנוניים במדינה, לדעתי. כמופרעת קשב קשה שלא אובחנה אז, לא היתה לי היכולת להיות חנונית במידה מספקת כמו השאר, אז הלכתי על הכיוון ההפוך והגעתי בערך רק לבגרויות. 

לאורך השנים המשכתי לרכוש ספרים וסרטים פה ושם, אבל כסטודנטית ולאחר מכן עצמאית בתחילת דרכה, לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרע יותר מדי ולהוציא כסף על שטויות (ונשאלת השאלה למה אני מתייחסת למשהו שאני מאד אוהבת כשטויות), אז עדיין לא נאלצתי להתמודד באופן רשמי עם ההבנה הזו לגבי עצמי. 

אבל בשנים האחרונות המצב הכלכלי השתפר, וגיליתי דרכים להרוויח נקודות לכרטיסי מתנה באמזון, ואם מוסיפים לזה שבין שוק הפריטים המשומשים של אמזון לחנות הספרים השכונתית המופלאה והזולה שלי אפשר להשיג המון פריטים במחירים מצחיקים, האוסף החל לגדול בקצב מהיר הרבה יותר, ולא היתה לי ברירה אלא להתמודד עם זה. לקופסא של שלוש הגרסאות המורחבות של סרטי שר הטבעות, שעוד הבאתי איתי מהארץ, הצטרפו ספרים על ההפקה ועל האמנות שמאחורי הסרט, ואליהם הצטרפו ספרי אמנות מופלאים על יצירת סרטי ההוביט. לידם פתאום התייצבו ספרים שתיעדו את הפקת סרטי נרניה, והספר על הפקת הסרט אבק כוכבים, והצטרפו אליהם עוד ספרים על הפקת סרטי  פנטזיה והרפתקאות, שעמוסים בציורים ותרשימים והסברים על תהליך יצירת הסרט, שזה משהו שמרתק אותי ומעורר בי השראה ובכל פעם שאני צריכה קצת מצב רוח יצירתי, אני הולכת לדפדף בהם. יש לי על מדף אחד את כל ספרי הארי פוטר בעברית ובאנגלית, ולצידם את כל הסרטים, שני ספרים מדהימים על הפקת הסרטים ואפילו ספר פופ אפ, כדי שכל פעם שיתחשק לי אני אוכל לשים את הוגווארטס או סמטת דיאגון על השולחן שלי. לידם על המדף יש לי את כל הספרים בסדרת משחקי הכס, לצד כל העונות והספר המהודר שמתעד את הפקת הסדרה. יש לי אוסף מכובד של סרטי וסדרות פנטזיה, מיני אוסף של סרטים וסדרות שקשורים למלך ארתור, מיליון סרטי הרפתקאות וחיפושי אוצרות - רצוי כאלו שיש בהם חרבות - ולצדם גם מספר נכבד של סרטים ורומנים תקופתיים, בעיקר אנגלים. במדף למטה יש לי אוסף סרטי וסדרות ריגול, ובחשבון שלי באמזון יש עדיין רשימה ארוכה של פריטים שאשמח להוסיף לאוסף.

ומאיזושהי סיבה, אני מוצאת את עצמי מתביישת בזה. רוב החברים שלי לא ראו את האוסף הזה שאני כל כך אוהבת - אני הרי גרה רחוק מכולם, אז כמעט לא יוצא שמתנחלים אצלי, אלא רק הפוך. והחברים שלי מהארץ בטח לא כאן כדי לראות את הרגלי הקניות החדשים שלי. ולמרות שאני מדברת עם החברים על הרבה דברים, על זה אני לא, ואין להם שמץ של מושג שמה שאני ממש אשמח לקבל ליום ההולדת שלי זה עוד ספר מהודר שמתעד תהליך יצירה של עוד איזה סרט מדע בדיוני או פנטזיה שלא קניתי, כי יש כל כך הרבה, ואני בכל זאת משתדלת להיות אחראית ולקנות במידה ובהתאם לתקציב וכשאני מוצאת במחירים מוצלחים. כשאני עושה איזו קנייה מוצלחת וכיפית אני מספרת לשותפה, שהיא מהיחידות שכן מכירות את הצד הזה שלי, והיא מתלהבת עבורי, אבל זהו.

לפני יומיים, כתבתי לempiarti בתגובה לאחד הפוסטים שלה על אוסף שהיא שיתפה, שאולי גם אני צריכה לשתף באוסף שלי, כי אני לא מראה אותו לאף אחד. היא אמרה שהיא תרצה לראות, ואני ישר התחרטתי. זה טפשי, הרגשתי. ילדותי ומתלהב. אני לא יודעת למה זה לא בסדר בראש שלי שבחורה בת שלושים וקצת תאהב את הדברים האלו, אבל זה מרגיש לי ככה. זה אפילו מרגיש לי נורא לא נשי, למרות שלצד הספרים והסרטים והפסקולים שמהווים לעתים קרובות את הצלע השלישית באוסף, יש גם אוסף מכובד של תכשירי קוסמטיקה, שמלות ונעלי עקב. למה זה מרגיש לי כאילו לאהוב פנטזיה והרפתקאות וסרטי ריגול עמוסי אקשן וספורט ולהיות אישה בוגרת לא מתחבר בכלל? זו שאלה שאין לי עליה תשובה. אמנם התחלתי להעז לקרוא לעצמי גיקית, גם בפוסטים כאן (והעליתי, אחרי התלבטות ארוכה, רשימה חלקית של ספרים שמחכים בתור הקריאה שלי), אבל לא הייתי מוכנה לשתף במה שהרגיש לי כמו שריטה. כמה זה מטופש? אני יכולה לדבר על הקשיים והתסביכים הכי גדולים שלי, אבל אני מתביישת לספר שמה שבאמת בא לי לעשות עם המשכורת הבאה זה לקנות עוד כמה ספרים וסרטים למיני אוספים שלי. 

היום אחרי הצהריים, אחרי שסוף סוף עליתי על דרך להתמודד עם הפרויקט המעצבן מאתמול, יצאתי להליכה כדי לנקות את הראש. מכיוון שהיה היום אפור וקר מצאתי את עצמי מהר מאד בחנות הספרים החביבה עליי, ושעה אחר כך יצאתי משם עם ארבעה ספרים חדשים בעשרים דולר. אחד סוקר את ההיסטוריה של סיפורי המלך ארתור, השני מהדורת ספר ילדים של סיפורי המלך ארתור עם איורים של אחד ממאיירי ספרי הילדים החשוב ביותר במאתיים השנים האחרונות, ספר שכתב אנדי סרקיס על יצירת הדמות של גולום בשר הטבעות, כדי להוסיף למדף הרלוונטי, ולקינוח ספר על הדמויות והרקע של Downton Abbey. הראיתי אותם לשותפה כשחזרתי והיא אמרה שכולם הם לגמרי אני, והיא צודקת. ואז החלטתי שאולי הגיע הזמן לאזור אומץ, ולהרשות לעצמי לקשקש בקול על כמה אני אוהבת את השטויות האלו. הגיע הזמן לצאת מהארון.

שלום, קוראים לי ניקי, ואני גיקית.

(ועכשיו אני אשוב לראות את פרק 8 בסדרה של הBBC על המוסקטרים. גם ספרות תקופתית, גם הרפתקאות וגם חרבות. ותפאורות ותלבושות מהממות. מה עוד צריך).