בסופר מול הבית שלי יש כמה מדפים של אוכל ישראלי. לא הרבה, אבל מספיק כדי שמדי פעם, אם מתחשק לי להרגיש בית, אני אעמוד שם קצת מול המדפים ואוכיח למפרסמים בארץ שכנראה הם כן הצליחו להחדיר לי משהו לראש, כי פתיתים ושקדי מרק באמת מזכיר לי את הארץ, וליד זה הביסלי, שוקולד פרה ופתי בר וכל מיני שטויות כאלו. אני בדרך כלל לא קונה כלום משם, רק מסתכלת, אבל אתמול עצרתי ליד המדפים ולקחתי משהו מהמדף האמצעי. שני נרות נשמה.
כשהגעתי הביתה, שמתי אחד במגירה במטבח, לשבוע הבא, ואחד הדלקתי ושמתי על השולחן ליד החלון. השותפה הסתכלה עליי במבט תוהה, אז הסברתי לה שזה ליום הזכרון לשואה. היא יודעת מספיק היסטוריה כדי לדעת לא מעט על מה שקרה שם, אבל אי אפשר להסביר אף פעם למישהו שלא גדל עם זה את המשמעות הרגשית שיש לזה עבורי. אני יודעת שזה חלק אינטגרלי מלגור בחו"ל, ובסך הכל די קיבלתי את זה ולמדתי להתמודד עם זה, אבל בימים האלו הם הימים שבהם הבית הכי חסר לי.
***
למרות שבעצם בבית לא דיברנו על זה יותר מדי. סבא עזב את אירופה לבדו כנער צעיר לפני המלחמה, ואיבד את רוב בני משפחתו שם. עד כמה שאני יודעת הוא לא דיבר עליהם מעולם, והוא נפטר כשהייתי צעירה מכדי לשאול. סבתא הגיעה לארץ באניית מעפילים - כולל שהות של שנה בקפריסין - וגם היא, כמו כל כך הרבה אחרים, לא דיברה על השואה עם הילדים שלה.
כשהייתי ילדה, מצאתי אצל סבתא בבית את ספר הילדים של שרה נשמית, הילדים מרחוב מאפו. אני משערת שלמדנו בבית הספר היסודי על השואה גם כן, אבל אני לא זוכרת. אני כן זוכרת את הספר ואת הסיפורים מתוכו למרות שמזמן לא קראתי אותו. זה הזכרון הראשון שיש לי מלנסות להבין מה זה השואה. ובערך באותם גילאים שרתי במקהלת ילדים, ובכל שנה, בבוקר יום השואה, היינו מגיעים לשיר בטקסים ביד ושם, אז אלו זכרונות ילדותי מהיום הזה. את יומנה של אנה פרנק קראתי לפני כיתה ד' כבר. אני לא זוכרת מתי, אבל אני זוכרת שבמלחמת המפרץ כתבתי יומן מלחמה "כמו אנה פרנק". אז כנראה שגם בבית הייתי חשופה לנושא כבר בגיל צעיר, למרות שגם את זה אני לא זוכרת. אני כן זוכרת שבערב יום השואה היו כל מיני סרטים דוקומנטריים שאבא הקליט בוידאו ושמר במגירה אצלם בחדר כדי שלא אוכל להגיע לזה. הוא אמר שאני צעירה מדי בשביל לצפות, אבל יום אחד, כשאגדל.
זה כזה משפט של הורים, כשתגדלי תביני. אבל דווקא ההורים שלי לא השתמשו בו כמעט בכלל כשגדלתי. הם דיברו איתי בפתיחות על הכל, הרשו לי לצפות במה שהתחשק לי ולקרוא מה שרציתי. לא שהיתה להם ברירה - הדרך היחידה להימנע מזה, לפחות מעניין הקריאה - היתה לנעול את כל הספרים בבית במקום בו לא אוכל להגיע אליהם. אבל על זה, לא ממש דיברנו. כן ביקרנו פעם בדכאו, ואני זוכרת כמה זה היה קשה, אפילו שידענו שזה לא היה מחנה "פעיל".
את סבתא שאלתי שאלות, מדי פעם, בזהירות. והיא סיפרה מדי פעם. אם יש לי חרטה על דבר אחד שעשיתי בימי חיי, זה שלא שאלתי יותר, ושלא תיעדתי את מה שהיא סיפרה לי. עם הילדים שלה היא לא דיברה, והאחים שלי היו צעירים מדי, אבל כמו בחורה צעירה בעצמי, תמיד הייתי בתחושה שיהיה לנו עוד זמן לשבת ולדבר. אבל לא היה, והיום אני זוכרת מעט מאד סיפורים, ואני כבר לא יודעת מה היא סיפרה לי, ומה קראתי בספר או ראיתי באיזה סרט דוקומנטרי.
כשנסעתי עם השכבה לפולין, בי"ב, לקחתי איתי שרשרת זהב שלה, עם תליון של מגן דוד. הפעם היחידה בחיי שענדתי תליון כזה היה המסע הזה. במשך שבועיים עברנו בין המחנות, וביקרנו בכפרים ובעיירות מהן הגיעו בני משפחותיהם של חבריי לכיתה. וחשבנו שאנחנו מתמודדים עם הכל בצורה מאד מוצלחת. עד שסיימנו את הביקור באוושוויץ. אז חילקו לנו המורים מכתבים שהורינו כתבו לנו לפני שנסענו, בלי שנדע. תוך כמה דקות, כולם סביבי בכו.
במכתב שלי היה כתוב כמה הם גאים בי, שהעזתי לנסוע. ואני בכלל לא חשבתי על זה כמעשה אמיץ - היה לי ברור שאני נוסעת. הם כתבו לי שהם התלבטו אם להרשות לי לנסוע - לא ידעתי את זה, הם לא שיתפו אותי בלבטים שלהם בכלל. אני משערת שמה שהכריע את הכף היה הרצון הכל כך ברור שלי לצאת למסע הזה. רק בדיעבד, כשראיתי שהאחים ובני הדודים לא יצאו למסע הזה כשהגיע תורם, הבנתי שזו לא החלטה מובנת מאליה בכלל. אבל איכשהו, כשהייתי בפולין, גם כי המשפחה שלי לא משם, וגם כי לא ידעתי מספיק על ההיסטוריה של המשפחה שלי, היה לי יותר קל להתנתק.
את הימים האחרונים לחייה של סבתא שלי תיעדתי בגלגולו הקודם של הבלוג שלי - אחד הפוסטים היחידים שכתבתי אז שאני זוכרת בשליפה, כמעט בלי להתאמץ לחשוב ולהיזכר. סיפרתי אז על איך בימים האחרונים, כשהיא כבר לא היתה צלולה כמעט בכלל, היא כל הזמן חשבה שהיא על ספינת המעפילים. אחרי כל השנים האלו, וברגעיה האחרונים, זה המקום אליו היא חזרה, אל המקום בו היא עזבה את אירופה הבוערת בדרכה לעתיד אחר בישראל.
רק לפני כמה שנים גיליתי מה קרה למשפחה של סבא. ילדיו מעולם לא העזו לשאול, או לברר. וגם אני לא. רק אחד מבני הדודים הצעירים, שנולד הרבה אחרי שסבא נפטר ולא היו לו זכרונות שלו, העז להיכנס לרשומות ולחפש. למרות שתמיד ידעתי שהם נרצחו, כשגיליתי איך - נורו ביערות ליטא ונקברו שם בקבר אחים - ישבתי ובכיתי למשך שעתיים. אחרי זה, הרבה פעמים, מצאתי את עצמי חושבת עליו. מה הייתי שואלת אותו אם הייתי מקבלת הזדמנות אחת לדבר איתו. האם ניסה לשכנע את בני משפחתו להצטרף אליו בישראל לאחר שהיגר אליה, והם לא רצו לבוא? האם לא ניסה וחי כל חייו עם רגשות האשם על כך שלא הביא אותם לעזוב את ליטא ולהצטרף אליו?
אני לא אדם דתי או רוחני במיוחד. אבל כל פעם שאני חושבת עליו, אותה מחשבה צצה ועולה לי בראש. שאם יש איזשהו סוג של חיים אחרי המוות, ושאם הוא איכשהו פגש או היה יכול לפגוש את בני משפחתו שוב, שאני מקווה שהם אמרו לו שהם מעולם לא כעסו עליו, וכשהם עמדו שם, מול כיתת היורים בקיץ ההוא, וידעו שחייהם עומדים להסתיים, הם מתו בידיעה שלפחות הוא בטוח, במקום אחר.
כל כך הרבה דברים שלעולם לא אדע, שלעולם לא יהיה לי את מי לשאול, ועדיין כל כך חשוב לי לא לשכוח.
***
אחת בלילה. הבית שקט לגמרי, כולם כבר ישנים, חוץ ממני, השותפה נטולת השעון הביולוגי. נכנסתי למטבח החשוך, למלא לעצמי כוס מים. ומצאתי את עצמי עומדת לדקה ארוכה ומביטה בנר הדולק, ובהשתקפות של הלהבה המרצדת על הזגוגית.
זר לא יבין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
