ניקי על המים

השגרה והבירוקרטיה עשו את מירב מאמציהן לטגן לי את המוח השבוע, להלן ההעדרות הקצרה מעדכונים יומיים שדווקא השתדלתי להקפיד עליהם. ביטוח השיניים שלי החליט שלא שילמתי בזמן וביטל לי את הביטוח. מה שנכון, רק שהסיבה שלא שילמתי בזמן היא שכבר פעמיים בארבעת החודשים האחרונים התקשרתי אליהם לסדר לעצמי הוראת קבע וכבר פעמיים הם לא מצליחים להתגבר על המכשול המופלא הזה. התקשרתי שוב. חיכיתי 55 דקות, הם התנצלו הרבה, ואז עברו עוד 40 דקות עד שהם סידרו את זה מחדש. עוד חודש נראה אם זה יעבוד. 90 דקות על הטלפון זה כבר סיוט שלא נכתב, אבל במקביל הביטוח הרפואי שלי החליט שהוא לא רוצה לתת לי להיכנס לחשבון לשלם את החשבון החודשי, ונדרשו לי עוד רק 40 דקות של המתנה - בקטנה, מה? - כדי להצליח לדבר עם מישהו שהוא לא מכונה ולתקן גם את זה. די מהר, לשמחתי. במקביל, האוניברסיטה המשיכה להעביר לי מידע חלקי בלבד לפרויקט, כך שכל פעם שהתקדמתי למשך חמש דקות שלמות, נתקעתי לעוד כמה שעות, עד שבסופו של דבר התחלתי להילחץ: אני שולחת חשבונית בסוף כל חודש עבור מספר השעות אותן עבדתי, ואני לא באמת מצליחה לעבוד ככה ודי בניתי על השעות האלו.

אם זה לא הספיק, אז בעלת הבית שלי שלחה לי הודעת טקסט להודיע לי - כן, להודיע לי - שהיא מגיעה הלילה לביקור, היא לא אמרה לכמה ימים, ולה ברור מאליו שהיא מתנחלת על רצפת המשרד לזמן שהותה שם. אז מה אם זה בניגוד לכל תקנת שוכרים שהיא ואף אחד מהאנשים שמתגוררים בבית רוצים לבלות את השבוע הקרוב בחברת בעלת הבית, אז מה. ולמה באמת שנקבל התראה נורמלית מראש. ולקינוח, הטמפרטורות ביומיים האחרונים החליטו שהן רוצות להיות שלושים מעלות. זה אולי לא נשמע לכם הרבה, אבל מכיוון שפה 24 מעלות נחשב לחמסין, לא רק שהתרגלתי לטמפרטורות ויכולתי להתמודד עם חום מוגבלת אחרי שמונה שנים כאן, אין לי מיזוג או אפילו מאוורר. פעםן שו בשנה יש כמה ימים חמים במיוחד וכל פעם אני שוקלת לקנות מאוורר, וכל פעם לא קונה כי אני מפנימה שבשאר ימי השנה הוא יצבור אבק ויתפוס מקום. אבל בכמה ימים האלו המוח עובר למצב צבירה נוזלי, רמת העצבים מתפקדת בהתאם ובאופן כללי אף אחד במפרץ סן פרנסיסקו לא מצליח לעשות שום דבר. 

באופק, לפחות, חיכתה לי המסיבה של רד. פגשתי אותו באותה מסיבה בה פגשתי את קטרינה, ולא רק שהוא הפך לחבר קרוב, הוא באמת אחד האנשים שאני תמיד יודעת שיהיו שם כדי לעזור לי. היתה תקופה לפני שנה וחצי שהיתה לי מאד מאד קשה כלכלית והוא נתן לי את הכסף שהייתי צריכה כדי לכסות חשבונות ומעולם לא הציק לי לגביו או שאל. תמיד הנחתי שהוא ידע שאחזיר לו כשאוכל, אבל אתמול כשסוף סוף החזרתי לו את הכסף הוא שאל אותי למה אני מחזירה לו אותו. וזה מבן אדם שממש, אבל ממש, לא שוחה בכסף. כמובן שוידאתי שהוא לוקח את כל הכסף בחזרה - שנאתי להיות חייבת למשך כל כך הרבה זמן - אבל שוב שמחתי להיזכר איזה חברים יש לי.

האירוע לשמו התכנסנו היה האירוע המסורתי שהוא עורך אצלו בדירה מדי שנה, מסיבה המסמלת את החג הגרמני הפולקלוריסטי Walpurgis Night, ליל חגיגת המכשפות, שנערך בדיוק חצי שנה לאחר ההלואין. כחובבת פולקלור לא קטנה בעצמי התנדבתי לתרום למאמץ הקישוטי באמצעות ספרי ואנציקלופדיות כישוף למיניהן, שאת חלקן קניתי במהלך השנים האחרונות בחנות הספרים המקומית שלי שיש לה מדפים בערך להכל, ואחד מהם אפילו ההורים קנו לי בעצמם בסיילם פעם כי הם חשבו שזה יעניין אותי. החלטתי שזה לא מספיק ומצאתי בזול עוד שלושה ספרים חביבים ויזואלית ועם שמות מגניבים בדרך אליו, ופיזרתי אותם על השולחנות והמדפים בין כל שאר הקישוטים. 

רד אוהב לבשל ואוהב את תרבות סקנדינביה. התוצאה של החלק הראשון של המשפט היתה שהוא בכלל לקח את כל השבוע חופש והתחיל לבשל למסיבה לפני שלושה ימים בערך. התוצאה של החלק השני היא שרוב האוכל היה נורדי וגם רוב האורחים, שחלק גדול מהם כמובן הכרתי קודם כי הם ממעגל החברים המורחב שלי, וחלק סוף סוף פגשתי לראשונה אחרי היכרות ארוכה בפייסבוק דרך רד. האוכל, כהרגלו בקודש, היה מעולה, לפחות מה שיכולתי לטעום כי שמונים אחוז מהאוכל היה בשרי, אבל שוין. תוך שעתיים כולם - כרגיל - היו שיכורים חוץ ממני ויכולתי לפצוח בתחביב האהוב עליי ולגלות מי שיכור מגניב ומי שיכור ממש מעצבן (המגניבה: דיווינה האירית. תסמכו על אירים להיות שיכורים מגניבים ומבדרים. המעצבן: סוני, שהוא חמוד כשהוא פיכח והופך להיות הדרמה קווין הגדולה ביקום כשהוא שיכור, מייצג בגאווה את כמה מתחביביהם המעצבנים ביותר של מכריי וחבריי הגייז - להיות ביקורתי ברמות פסיכיות לגבי מראה חיצוני. אתמול, למשל, הוא ראה את הסלפי שהיידי, הדוגמנית הגרמניה - בחיי! - צילמה שלי ושלה. לא התמונה הכי טובה בעולם שלי, כי אף תמונה שלי לא טובה באמת, אבל בסדר. מהרגע שהוא ראה אותה הוא בילה את שארית הערב בלהציק לי למחוק את התמונה כי כמה איומה היא. באיזשהו שלב עברתי למקום אחר ונשבעתי לעולם לא לצאת איתו לשתות אלא ללכת לבלות במקומות בלי אלכוהול). 

באיזור שתיים בלילה כולם גירשו את עצמם הביתה, בכל זאת, חמישי זה יום עבודה, ואני נשארתי לישון אצל רד במקום לחזור את כל הדרך הארוכה הביתה באמצע הלילה. חוץ מהקטע של לישון, כי היה לי פרויקט לעבוד עליו עם שני חברים מגרמניה ובריטניה שנמצאים באירופה. בשש וחצי סוף סוף זחלתי מתחת לשמיכה על הספה בסלון, ישנתי עד שמונה וחצי בבוקר, וביליתי את הבוקר בשיחות ועידה בעודי בוהה ברד מנקה את כל הבלאגן שהשאירו לו בבית (הוא לא הרשה לי לעזור). בשתים עשרה בצהריים סוף סוף התגברתי על המכשול הגדול ביותר של השבוע וערכתי את שיחת הועידה עם אליס והלקוח, בסופה קיבלתי את הפרויקט ואני רק צריכה להשלים את הניירת כדי להתחיל לעבוד. בשיחה גם קיבלתי המון מחמאות משניהם על כמה הם אוהבים לעבוד איתי, אבל מצב הרוח הטוב החזיק מעמד בערך דקה, עד שהופיעה לי הודעת טקסט מבעלת הבית על הצג. "אני מגיעה הערב. אם אין אף אחד בבית בתשע בערב תשאירו לי מפתח". 

אחרי שעתיים של עייפות ועם חוסר אנרגיה מוחלט להיתקל בעולם היום, רד החליט שמה שאני צריכה בחיים זה להנות מהשמש בולנסיה, אחד הרחובות המגניבים של המישן. ניסיתי להיכנס לאווירה ובתור צעד ראשון אמרתי לאוניברסיטה שאני הולכת לגבות מהם את שעות העבודה שתכננתי לעשות ולא עשיתי כי הם לא היו מוכנים עם החומרים ושאני אתחשבן על ההפרש בחודש הבא. הם אפילו לא ניסו להתווכח איתי כי הם יודעים כמה מעצבנים הם היו, ואז החלטתי לוותר על שאר היום וללכת להישרף - סליחה, להסתובב - בשמש.

ולמשך שעתיים באמת שכחתי מהכל, כי הרחוב הזה הזכיר לי בפעם המיליון את סן פרנסיסקו על כל שגעונותיה, צבעוניותה וחנויותיה הרנדומליות. זה החזיק מעמד עד שלקחתי את הרכבת בחזרה הביתה, אז גיליתי ששעתיים שינה + 30 מעלות + להסתובב כל היום עם תרמיל עמוס ספרים ולאפטופ על הגב אולי לא היה הרעיון המבריק ביותר שהגיתי. אז לקחתי מונית מהתחנה הביתה, עניין של ארבע דקות נסיעה במהלכן הספיק נהג המונית הפסיכופט לנסות להרוג אותי בערך ארבע פעמים. נכנסתי פנימה, נשפכתי על הספה בסלון ואני עכשיו עושה כמיטב יכולתי לנסות להחזיק את עצמי ערה עד שעה שפויה, ואז ללכת לישון, לקום בבוקר, לצאת לבית קפה כדי להתחמק מבעלת הבית וללכת לעשות משהו יעיל עם עצמי. בהנחה שיש פה בכלל איזה בית קפה עם מיזוג.