ניקי על המים

התכוונתי לכתוב פוסט (לא כזה מעניין) על הרפתקאותיי מאתמול ועל הפיכתי שוב לאדם שיש לו חיים חברתיים, כבר שכחתי איך זה, אבל עד שהצלחתי לזחול החוצה מהמיטה בבוקר, כבר תכף יום הזכרון, אז ההרפתקאות יחכו. 

***

מעטים הימים בהם באמת קשה לי להיות כאן, אבל זה אחד מהם. מוזר לראות איזה סוג של משמעות היום הזה מקבל עבורך כשאת רחוקה כל כך, למרות שגם בשנים האחרונות שלי בארץ, יום הזכרון שלי הוא לא מה שהוא היה פעם, כשלא רק הייתי הולכת כצופה לטקס של השכונה בערב יום הזכרון, אלא גם משתתפת בו כחברה מאחת מתנועות הנוער בשכונה.

בחטיבת הביניים הייתי חוזרת אחר כך הביתה, ולמחרת בבוקר מגיעה לטקס בבית הספר, שהתחיל עם הצפירה, ואחר כך חוזרת הביתה באוטובוס עם יולי, שהיתה חברה ממש טובה שלי אז אבל לא דיברתי איתה מאז שסיימנו את התיכון, וכל שנה היינו יורדות מהאוטובוס בגבעת התחמושת, מסתובבות בתעלות, יושבות וצופות בסרט המוקרן שם שכבר ידעתי בעל פה.

כשהייתי בתיכון, אחרי הטקס בשכונה כולנו היינו עולים על אוטובוס למחסן ענק מחוץ לירושלים ומעבירים את הלילה בהכנת זרי פרחים, שעות על גבי שעות, זרים שבסופו של דבר יגיעו בבוקר לחלוקה בהר הרצל, כדי שמשפחות וחברים יוכלו לקבל פרחים בחינם. 

בשלוש או ארבע בבוקר היינו מסיימים, ואז בדרך כלל נהגתי להתנדב ולהצטרף לחבורה מצומצמת של בני נוער מהתנועה ששמרו על הזרים עד הבוקר, כשהגיעו המשאיות להעביר אותן לדוכן בכניסה לבית הקברות בהר הרצל. משם הייתי טסה לבית הספר, לטקס של שמונה בבוקר, בו השתתפו התלמידים הגדולים ובו ישבו תמיד בשורות הראשונות המשפחות השכולות, ומאחורי מקומות הישיבה היו נדחסים כל הבוגרים שחזרו כל שנה אל הטקס ובתומו הייתי נוסעת להר הרצל, להצטרף לישיבה בדוכן ולחלק את הפרחים למשך כל היום, ולפגוש משפחות וחברים שאיבדו כל כך הרבה, זורמים אל בית הקברות ללא הפסקה. כשזרם האנשים התמעט, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, היינו לוקחים את הזרים שנותרו ומניחים אותם על קברים שנראה כי אף אחד לא ביקר אותם. 

בי"ב היה תורנו להעמיד את הטקס. אפילו שלמשך כל חיי תמיד הייתי בין אלו ששרו בטקסים, וגם בטקס של יום השואה, בדיוק שבוע לפני, שרתי, בטקס יום הזכרון, בדיוק כמו בטקס שערכנו באושוויץ במשלחת לפולין באותה שנה, התעקשתי לקרוא קטע. כשהייתי צעירה דיברתי מאד מאד מהר. דיברתי כל כך מהר ובלעתי מילים ואף פעם לא הבינו מה אני אומרת. היו לזה הרבה סיבות. הפרעת הקשב שגרמה לי לרוץ קדימה הרבה לפני קצב הדיבור שלי, משולבת עם כל מיני בעיות בטחון כאלו ואחרות, אז אף פעם לא רצו לתת לי לקרוא. אבל ידעתי שכשאני קוראת בקול, אני נשמעת כמו בם אדם אחר לגמרי, עם הקול הנמוך והרדיופוני שלי, וכשאני לא צריכה לחשוב אלא רק לקרוא את המילים, הן נקראות כל אחת בנפרד, מופרדות ומרשימות. אז התעקשתי, וזו היתה המלחמה הקטנה שלי שניצחתי בה, ומול אולם מלא ניגשתי אל המיקרופון וקראתי טקסט שלם, מהלב. אני חושבת שזו אולי היתה הפעם הראשונה בה אנשים באמת שמעו אותי. רכזת השכבה ניגשה אליי מאוחר יותר להגיד כמה היא התרשמה ולהתנצל על כך שחשבה שלא אוכל לעשות את זה.

היום אני עדיין מדברת מהר, אבל כבר מבינים מה אני אומרת. כנראה שהתסביכים שנרגעו עם השנים והבטחון שקיבלתי שינו את הדרך בה אני מדברת, גם אם הפרעת הקשב לא שינתה את הקצב, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר. 

בצבא חזרתי כל שנה אל הטקס בתיכון, פגשתי את האחים שעדיין למדו שם ובני משפחה אחרים שהם גם בוגרים והיו מגיעים כל שנה, ופנים של אנשים שהיו לידי כל שנה בתיכון אבל עכשיו כבר החלו להתרחק אל תוך מסלולי חיים אחרים. אחרי זה גם לא תמיד הגעתי, אבל בטקס האחרון שלי בארץ, כשכבר ידעתי שאני עוזבת והיו לי כרטיסי טיסה, הלכתי לבית הספר פעם אחת אחרונה. כמו תמיד, זה הרגיש כמו משהו שקפוא בזמן, שלא השתנה בכל השנים האלו. אותם פרצופים, אותו מקום, אותה שגרה. 

***

יום הזכרון רחוק מהארץ לא מזכיר לי את הדברים שעברתי ואת האנשים שאיבדתי. אלו קופצים לי לתודעה בזמנים כאלו ואחרים במהלך כל השנה, כשמשהו מזכיר לי אותם ואני לא צריכה את יום הזכרון כדי לזכור אותם. ובניגוד ליום השואה, דווקא את המשמעות של שירות צבאי, ולאבד אנשים ופיגועים, כן מבינים כאן, ברמה כזו או אחרת, אז אין את אותה תחושת ריקנות, של משהו שאני לא יכולה להסביר איך האובדן שלו מרגיש. אבל מה שלא אוכל להסביר או לתאר אף פעם אלו הזכרונות שלי של איך נראה, איך מרגיש, איך נשמע יום הזכרון שלי.