ניקי על המים

כל שנה, ביום הזכרון, אני נשארת ערה עד מאוחר. בחמישה לאחת בלילה אני מתחברת לרדיו או טלוויזיה דרך האינטרנט, מחברת אזניות למחשב כדי לא להפריע לשותפים, ועומדת בצפירה.

אני כבר לא זוכרת עם מי דיברתי על זה לפני כמה שנים, שאמר לי שזה בעצם די טפשי. לעמוד בצפירה ככה לבד כשאף אחד לא שומע ואף אחד לא רואה חוץ ממני, ושהאם ההרגלים של הארץ נחקקו בי כל כך חזק שאני לא יכולה להיפרד מהם. אמרתי אז ששימוש בעמידת דום לזכרון הוא משהו שמקובל בהרבה תרבויות ושהוא טקסי ומכובד בעיניי.

אבל אתמול בלילה, כשעמדתי בצפירה, חשבתי על זה. וזה לא רק זה. הצפירה מביאה איתה זכרונות כל כך חזקים ומוחשיים, שלמשך שתי דקות אני לא כאן בכלל. אני שם בחזרה.

***

ושתי דקות הן כל מה שיש לי. כי כאן שבוע רגיל ומסביבי החיים קורים בכל פינה, אצלי ואצל האנשים שמקיפים אותי ואין לי את הזמן הזה, את היומיים האלו, להתגעגע, לחשוב. אלו תמיד הימים שהכי קשים עבורי בשנה, ואפילו לשבת קצת בשקט לא יכולתי. 

ביום שבת אחרי הצהריים הלכתי לברביקיו ליום ההולדת ה-39 של ליאוניד, השותף הראשון שלי לדירה אחרי שעברתי לכאן ומאז גם חבר טוב. הוא אמריקאי יהודי ממוצא ליטאי והוא גם סוג האדם הזה שאתם לוקחים איתכם לאירועים רק כדי להראות איזה חברים מגניבים יש לכם. הוא שנון, מצחיק וגאון לא קטן, ועברתי איתו כברת דרך לא קצרה כאוזן קשבת בעודו עובר ממערכת יחסים למערכת יחסים עד שהוא פגש את אנה (עוד אחת משלנו, רק ממוצא אוקראיני). כמו סן פרנסיסקואים טובים הם נפגשו בדרך הצבעונית ביותר האפשרית, כשהוא נתן לה טרמפ בחזרה לעיר מפסטיבל Burning Man, במכונית עם הגג הנפתח שלו שכמו בכל שנה בזמן הזה היתה מחופשת לארנב ורוד (אל תשאלו). לפני שנתיים וחצי הייתי אצלם בחתונה, קיבלתי בוק שלם של תמונות שלי שורפת את רחבת הריקודים עם אנה והתרגשתי לראות שליאוניד שיבץ אותי לשבת בשולחן עם בני הדודים וחברי הילדות הקרובים ביותר שלו. לפני שנה וחצי אנה והוא הפכו להורים לילד הכי מתוק בעולם (ולא כי הם חברים שלי - להרבה חברים שלי יש ילדים, פשוט כי עבור הילד הזה המציאו את הקונספט של ילדים חמודים בפרסומות). לא יצא לי לבלות איתם יותר מדי זמן מאז - הם קצת התנתקו מהעולם אחרי שהפכו להורים ואני הייתי עסוקה בלטייל / אירועים מגניבים שנמשכו שלושה חודשים / לעבוד / הכל ביחד. אז זו היתה הזדמנות נהדרת ללכת להגיד שלום, וגם לפגוש את כל החברים שלהם על הדרך שלא ראיתי מזמן ומאד מאד שמחו לראות אותי שוב. 

אחרי שקשקשתי קצת עם אנה, ליאוניד תפס אותי בפינה לרגע. "אין דרך קלה להגיד את זה," הוא אמר לי. "אנה ואני מתגרשים".

התגובה שלי היתה מה שיכולתם לצפות לו ממני אם קראתם פוסטים קודמים שלי: רגועה ושלווה, עם הבעת פנים מופתעת באופן מינימליסטי למדי. אבל בפנים הייתי בהלם. זו לא פעם ראשונה, לצערי, שחברים שלי מתגרשים, אבל זו הפעם הראשונה בה באמת לא ראיתי את זה מגיע, ותהיתי אם עד כדי כך הייתי מנותקת השנה. 

***

אבל אפילו יותר מדי זמן לתהות לא היה לי. פתאום השעון הראה את השעה רבע לשבע, והייתי צריכה להתעופף משם כדי להספיק להגיע בזמן לארוחת ערב עם אלכסיס. ליאוניד בא להיפרד לשלום ולקבוע באופן טנטטיבי ארוחת צהריים להשלמת הפרטים החשובים, ואני רצתי חמישה בלוקים כדי להגיע אל אלכסיס - היווני הכי גרמני בעולם - בזמן. 

ישבנו על מרפסת הלופט שלו, צופים על גורדי השחקים של סן פרנסיסקו, עם כוס יין, ודיברנו על החיים הכמעט כפולים שאלכסיס מנהל עכשיו, כשהוא גר חודש בניו יורק וחודש בסן פרנסיסקו, כך, לאורך כל השנה. ויש לו בדרך כלל בחור בכל עיר. ולא בהכרח רק אחד. בגיל ארבעים וקצת, אלכסיס אומר לי שהוא לא מסוגל להיות במערכת יחסים קבועה, והוא לא רוצה אחת.

את הדירה שלו בניו יורק הוא שוכר מפרופסור אנגלי נשוי, שמגיע לשם בערך פעם בחודש ומשתמש בדירה עבור הרומן שהוא מנהל עם ניו יורקית אחת, נשואה בעצמה. 

משם אנחנו ממשיכים לארוחת ערב בJapan Town, האיזור היפני של סן פרנסיסקו, ולסרט יווני בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של סן פרנסיסקו. אנחנו מתיישבים בשורה האחרונה כמו שאנחנו אוהבים, ופתאום מגלים שבדיוק שורה לפנינו יושבים ניקוס - שדרכו מלכתחילה הכרתי את אלכסיס - וחברתו היהודיה רוני. 

ניקוס, כבר סיפרתי, הוא טיפוס בפני עצמו. עליו המציאו את המונח שרמנטי. והוא באמת כזה, ומצחיק, וחכם, אבל לא מסוגל לא לחשוב על סקס ליותר מחמש דקות. כבן אדם שלא נבוך בקלות זה תמיד די משעשע אותי, כי הוא באמת עובר מכל נושא לדבר על סקס ועל זה שאני צריכה לשכב עם בחור יווני ממש בחינניות. אלכסיס טוען שניקוס מדי פעם מנסה לשכנע אותו לשכב איתו, שזה לא לגמרי יפתיע אותי, כי לדעתי ניקוס מנסה לשכב עם כל דבר שנושם. בחינניות, כאמור, אבל עדיין. כשישבנו לדרינק אחרון בבר טרנדי בשכונה של אלכסיס - איזור תעשייתי שעשה הסבה ללופטים ומקומות בילוי יוקרתיים - הוא קיבל הודעת טקסט מניקוס. "נראית טוב הערב", היה כתוב. 

"אני לא מבינה איך רוני מסתדרת עם זה," אמרתי.

"את יודעת שהם לא שוכבים בכלל." הוא אמר לי בחזרה.

לא, לא ידעתי. לא חושבת שאני רוצה לדעת. אבל עכשיו כשאני - אולי - כן יודעת, זה מצטרף לי לרשימת הדברים שאני לא מבינה ביחסים. אני לומדת דברים חדשים כל הזמן. 

***

יום ראשון. יום הזכרון בארץ. רציתי לשבת בשקט בחדר ולקרוא את אחד מספרי העיון שמופיעים לי ברשימה פה בצד שמאל, אתם לא תצטרכו לעבוד קשה כדי לנחש איזה מהם. אבל בעלת הבית היתה עסוקה בלשפץ דברים, הריכוז שלי שאף למינוס, וכשנכנסתי למטבח דניאל, אחד השותפים, נראה כאילו הוא הולך לזרוק את עצמו מחלון. אז שאלתי מה קורה. הוא אמר שהוא מתלבט אם לנסוע בשבוע הבא לניו יורק - זו ההזדמנות האחרונה שלו לקחת סוף שבוע חופש מהעבודה.

מה ההתלבטות, לא הבנתי.

הוא הסביר.

אמא שלו אלכוהוליסטית, ולאחרונה בעקבות דלקת ריאות שקיבלה, המערכות שלה קרסו, והתרופות שהיא לקחה כדי לתקן את זה גרמו לה להעלות למשקל של יותר ממאה קילו, שזה רחוק מאד מהמשקל הקודם שלה, והוא לא יודע אם הוא מסוגל להתמודד עם זה.

מה כבר אפשר להגיד על זה. אבל עשיתי כמיטב יכולתי לייעץ, ולהקשיב, בעיקר להקשיב. 

אחרי זה כבר לא היה לי חשק לקרוא. אז ביליתי את היום בלהתקין את הרהיטים החדשים ולגרום לנגן הבלו ריי החדש שלי לעבוד. 

בערך מחצות ישבתי במטבח ובהיתי באור של נר הזכרון מרצד בחושך. הייתי כל כך עייפה שכבר לא הצלחתי לחשוב על כלום. אחרי הצפירה, זחלתי למיטה ויצאתי ממנה בשמונה וחצי בבוקר, קצת יותר בהכרה.

***

יום שני. שבוע חדש. אימיילים מלקוחות עוד לפני שהספקתי לנשום. אז מה אם תכף יום העצמאות. למי יש זמן לזה בכלל. אפילו לא בדקתי אם יש אירועים כאן - בטח יש, אבל אני אף פעם לא הולכת. זה לא באמת יכול להחליף. אבל בדרך כלל אני מנסה לקחת חצי יום חופש לפחות. לקרוא איזה ספר בעברית. לראות בפעם המיליון את הדיוידי של גבעת חלפון או מבצע סבתא או הלהקה, או סתם להקשיב להופעה חיה של כוורת. סתם להרגיש שם ליום אחד, לא כאן. 

בין חשבוניות למסמכים מסובכים שניסיתי לכתוב היום, העולם החליט לשגע אותי סופית, וחברת האינטרנט שמארחת את סביבת העבודה עליה נמצאים כל הפרויקטים שלי, החליטה שמכיוון שנמצאים לי על השרת קבצים אסורים (קבצים שהעליתי לגיבוי כשהכונן הקשיח שלי קרס בשנה שעברה ושכחתי למחוק), הם יורידו את כל מה שנמצא בתיקייה. בגלל שיש לי את המזל הכי גרוע ביקום, מה שנמצא בתיקייה היה הפרויקט שהייתי אמורה לעבוד עליו היום ולשלוח ללקוח את כל התיקונים עד הערב. אבל אין, נעלם, ואין לי גישה אליו. 

חטפתי התקף פניקה קטן, התעלפתי בשקט, ושלחתי להודעה לתמיכה שהם ממש חצופים, לא להתריע מראש ולתת לי הזדמנות למחוק את מה שצריך ושבמטותא ישיבו את הפרויקט למקומו. כמובן שתשובה עדיין לא קיבלתי, אבל שארית עצביי והריכוז שלי נעלמו לבלי שוב, ואחרי שהסתובבתי סביב עצמי בערך שעתיים בנסיון להרגיע את עצמי ולהזכיר לעצמי שהחברה בדרך כלל ממש טובה בלתקן דברים, גם אם היא מעצבנת מדי פעם ויהיה בסדר, ואחרי שכתבתי ללקוח שפרויקט כבר לא יהיה היום וניסיתי להתרכז בשאר העבודה כי זה לפחות משהו יעיל שכן בשליטתי, נמאס לי, ושוב מצאתי את עצמי במטבח עם דניאל.

הוא נראה מבולבל.

"יש בחורה אחת שאני מכיר שזו כבר הפעם השלישית בשבועיים האחרונים שהיא מזמינה אותי לבלות איתה ביחד בדירה שלה."

"נו?"

"אז אני לא יודע מה היא רוצה. אם היא רק רוצה להיות ידידים או יותר מזה. אני לא חושב שאני צריך ללכת. נראה לי שאני לא אלך."

"אתה רוצה להיות ידיד שלה?"

"לא."

"אתה רוצה להיות יותר מידיד?"

"כן", הוא הנהן בביישנות.

שאלוהים יעזור לי, זה מה שאני מקבלת על לקחת בחור בן עשרים ושלוש בתור שותף לדירה. 

"אז למה אתה עדיין כאן? לך לשים חולצה נורמלית ועוף מפה."

"אבל מה אם היא רוצה להיות רק ידידים?"

"אם תישאר כאן ולא תלך אתה אף פעם לא תדע מה היא רוצה."

"טוב, אולי את צודקת. תוכלי להוציא את הצלי שלי מהתנור? צריך להוציא את זה ב11 בלילה."

"אם זה יגרום לך ללכת, אני אוציא."

אז הוא הלך, והצמחונית נשארה בבית, להשגיח לו על הצלי. 

***

תכף אחת בלילה, ואצלכם אמצע יום העצמאות. כשאקום מחר בבוקר, היום כבר ייגמר, בלי שהיה לי את הזמן להתגעגע או להרגיש או לקחת הפסקה מכאן. אפילו לעבוד כמו שצריך לא הספקתי. אבל מולי נפרשו בימים האחרונים פיסות חיים, עשירים ומורכבים ומסובכים.

לסרט היווני שראיתי קראו "לעמוד בשקט, ולהסתכל". ככה זה קצת הרגיש השבוע, ואולי גם אם לא היה לי את השקט שרציתי לימים האלו בשנה, קיבלתי משהו אחר בתמורה. 

***

התכוונתי לסיים את הפוסט עם הפסקה הקודמת, אבל רגע לפני שפרסמתי, יצאתי למטבח למזוג לעצמי מים, ודניאל השותף בדיוק חזר הביתה. 

באור הקלוש שהגיע מהאמבטיה, ראיתי אותו מחייך אליי ומרים שני אגודלים. וכדי לוודא שאני לא אפספס שום דבר, הוא הוסיף, "אני מעכשיו הולך להקשיב לעצות שלך תמיד."

מי אמר שלא הייתי יעילה בימים האחרונים, מי.