ניקי על המים

אני אמורה לעבוד עכשיו, או באופן כללי לעשות משהו פרודוקטיבי. בכל זאת, יום חמישי, תשע וחצי בבוקר, תחילת יום עבודה, אבל מאתמול אני חושבת על הפוסט של אמובטלת מברלין שהעלה בי נשכחות. כאלו שבאמת הייתי מעדיפה לשכוח. 

***

כשגדלתי ידעתי על עצמי כמה דברים חשובים. אני אף פעם לא מצליחה לרכוש חברים. אני לא מסוגלת להתרכז בכלום. אני מדברת הרבה, מציקה, לא יודעת מתי להפסיק, לא יודעת מה להגיד, נורא רוצה שיאהבו אותי אבל לא יודעת איך. לא ידעתי אז שהרשימה הזו נבעה מרובה מזה שהיתה - ועודנה יש לי - הפרעת קשב והיפראקטיביות ברמה חמורה למדי, כי כשגדלתי הפרעת קשב היתה משהו שרק לבנים מפריעים יש, ולא לבנות שיושבות בשורה האחורית (אם הן טורחות להגיע לשיעור בכלל), מקשקשות במחברת ובוהות בחלל.

למדתי בבית ספר נחשב למדי שדרש יכולות גבוהות כדי להתקבל אליו, אבל מכיוון שסבלתי מנטייה קשה לא להגיע לשיעורים (וכשכן הגעתי בלאו הכי לא הצלחתי לספוג כלום) ולא להכין שיעורי בית, הציונים שלי באופן קבוע היו מהנמוכים בכיתה ובשכבה. התרגלתי לזה. התרגלתי לא להיות הכי טובה, התרגלתי שכמה שאני לא מנסה אני לא מצליחה. התרגלתי לזה שאין לי חברים ושמציקים לי הרבה. התרגלתי להרבה דברים.

כשהגעתי לצבא הוצבתי ביחידה שרציתי לשרת בה, אבל הרקורד הלא מדהים שלי הוביל לשיבוץ, איך לומר, לא משהו, שממש לא ניצל את יכולותיי. אני יודעת שזה לא משהו חדש בצבא, אבל עדיין. אז גם הבנתי שחייתי בבועה, והאנשים שהייתי איתם בקורס היו סוג שונה של אנשים לחלוטין מכל מה שהכרתי עד אותו יום. וגם איתם לא הסתדרתי. זה היה קצת אירוני, כי דווקא לראשונה יצרתי קשרי חברות מאד טובים עם אנשים מקורסים אחרים - אם רק היו משבצים אותי איתם במקום - אבל הקורס שלי התגבש לו בלעדיי ואני נשארתי בחוץ. זה גם נעשה גרוע יותר באיזשהו שלב פשוט כי אני כבר כל כך נזהרתי לא להתערב ולא לדרוך לאף אחד על האצבעות. אני זוכרת שפעם השותפות לחדר התעצבנו עליי שכשמגיע הזמן לנקות את החדר במשותף אני שואלת מה אני צריכה לעשות במקום לתפוס דלי עם ספונג'ה, אבל עד כדי כך הרגשתי שכל פעולה שאני עושה היא לא בסדר או תתערב בדינמיקה של האחרות, שלא היה לי בטחון לעשות משהו בלי לשאול. 

אחת השותפות במיוחד אהבה למרר לי את החיים. אלו היו דברים קטנים, שעל רובם לא ידעתי עד הרבה יותר מאוחר בשירות כשמישהי אחרת מהבסיס אמרה לי שאני דווקא בסדר, ולא כל הדברים שההיא סיפרה עליי. אבל היו גם דברים אחרים, כמו זה שהיא תמיד ירדה עליי, אף פעם לא אמרה לי שום דבר נחמד, תמיד צחקה עליי. פעם אחת כשהייתי חולה עם חום ושכבתי במיטה - העליונה מתוך קומותיים - היא נכנסה לחדר. שאלה אם אני צריכה משהו, שאלתי אם היא יכולה להעביר לי את האוכל שהיה על הארונית בכניסה. היא אמרה לא, ויצאה.

וגם הייתי חולה כל הזמן. מהרגע שהגעתי לבסיס, התחלתי להשתעל, וזה לא עבר. רק נעשה גרוע יותר. השתעלתי כל כמה דקות, שיעול יבש, חונק. פעם בעשרים דקות או חצי שעה הייתי חוטפת התקף שיעול שהיה גורם לי להיחנק. זו היתה חוויה חוזרת ואחת המבהילות שחוויתי - כל פעם שזה קרה הייתי בטוחה שזהו, הפעם אני לא חוזרת לנשום. 

הרופא בבסיס החליט שזה פסיכוסומטי, כי כולם ידעו שאני לא מסתדרת עם הקורס, וסירב להפנות אותי לבדיקה. אז נשארתי בבסיס.

הפסקתי לישון, כי קלטתי שמשהו בחדר גורם לי לשיעולים האלו, וגם ככה לא הצלחתי לנשום בשכיבה, ולנסות לישון בישיבה כשהראש מונח על מגדל של כריות ושמיכות מקופלות לא הלך. במקום זה פיטרלתי בלילות עם השומרים וזכיתי לכינוי "ניקי לכי לישון כבר". חצות עד שש כל לילה, במשך שבוע, מקלחת, ארוחת בוקר, ובחזרה לקורס. לא יפתיע אף אחד לשמוע שזה מאד הפריע לתפקוד שלי, אבל נחשבתי מאד "חכמה" ומפקדי הקורס החזיקו ממני מספיק כדי לנסות לעזור לי עד כמה שאפשר, שגם את זה כמובן החברים לקורס לא ממש העריכו.

בסוף שבוע אחד בו הייתי בבית, התחלתי להיחנק עד שהכחלתי. ההורים לקחו אותי לחדר מיון. ביום ראשון, כשהתייצבתי אצל רופא הבסיס לביקורת, הוא שאל, למה הלכת לחדר מיון? למה לא פשוט התקשרת אליי?

הייתי כחולה!!!

כמה שבועות אחר כך, הייתי אמורה להישאר שבת. מתישהו במהלך משמרת הרגשתי לא כל כך טוב. לא איום, אבל לא לגמרי בסדר. התלבטתי אם להגיד משהו, כי גם ככה אני עושה צרות כל הזמן, וכולה קצת כאב ראש, אבל בסוף אמרתי. המפקדת באותה משמרת שלחה אותי לנוח לשעה. כשהייתי בחדר התקשרתי לאבא. הוא אמר שנמאס לו והוא בא לקחת אותי לקצין העיר. מכיוון שבסופ"ש לא היה רופא בבסיס, המפקדים לא ממש התווכחו איתו - אף אחד לא רצה לקחת אחריות. אז הלכנו. וכשהגענו למרפאה התברר שהיה לי 41 חום, ובדיקות הדם שלי יצאו לא לגמרי הגיוניות. הם שלחו אותי הביתה עם הרבה תרופות לסוף השבוע ואמרו לי לחזור ביום ראשון לבדיקות נוספות. כשחזרתי ביום ראשון היה כל כך מעט שיפור שהם אשפזו אותי שם לשבוע, עם המון תרופות ואינהלציות שש או שבע פעמים ביום. רק בדיעבד אני מבינה כמה מצבי הבריאותי היה רע. אז סתם הרגשתי שאני מקטרת ומתלוננת ושאני צריכה פשוט לבלוע את זה ולהמשיך. לחשוב שעל 41 חום חשבתי שאני סתם מרגישה טיפה לא טוב, אבל הייתי חולה כבר כל כך הרבה זמן שפשוט לא הרגשתי את המצב הבריאותי שלי מדרדר.

במהלך האשפוז סוף סוף הפנו אותי לבדיקה אצל רופא מומחה. המסקנה היתה שיש לי אלרגיה די פשוטה לאיזשהו סוג של אבק, אבל זה מה שקורה כשמזניחים טיפול רפואי - או במקרה שלי לא נותנים לי לטפל בעצמי למרות שביקשתי, כי זה "פסיכוסומטי". למה לא התלוננתי על הרופא ההוא, אין לי מושג, אבל רק רציתי לשים את זה מאחוריי ולהמשיך הלאה. קיבלתי פטור מלינה בבסיס, ולמזלי זה היה בסיס קרוב מספיק הביתה כדי שזה יהיה נוח. זה כמובן הרחיק אותי אפילו יותר מכל האחרים שנותרו בבסיס סגור וממש לא אפשר לי להתחבר חברתית עם אף אחד, אבל מצד שני לא ממש הייתי צריכה לסבול אותם מעבר לזמן העבודה. 

עם כל המחלה במהלך הקורס והעיכובים, הייתי בפיגור מטורף, וכמובן שלא עברתי את מבחני ההסמכה לקורס. אז זרקו אותי למחלקה הכי גרועה בבסיס, שמיצתה אפס אחוז מהיכולת שלי, ויותר גרוע, לא התאימה לי או לבעיות שנוצרות מהפרעת הקשב, שהנה חזרתי אליה. תמיד כשקשה לי להתרכז, אני לוקחת נייר ומקשקשת עליו. יש משהו בעשיית שני דברים בו זמנית שתמיד עוזר למופרעי קשב להתרכז, די ידוע. המפקדים שלי, שני רס"רים, לא ראו את זה ככה, וכל פעם שהם ראו אותי מקשקשת, הם באו להתנפל עליי ולצעוק שאני לא מתרכזת בעבודה. ניסיתי להסביר להם שזה עוזר לי, אבל לשווא, הם הכריחו אותי להפסיק, מה שכמובן עשה אותי יותר גרועה. מכיוון שמדינת ישראל לא באמת היתה יכולה להרשות לעצמה שאעשה עבודה גרועה יותר, התחלתי לקשקש בהיחבא. המפקדים הטילו על מפקדי המשמרות לרגל אחריי ולוודא שלא אעשה את זה, ומתישהו פצחו בתחביב החדש שלהם - לקחת את ניקי לחדר אטום לרעש ולומר לה איזה אפס היא.

יש מבחר ציטוטים שאני זוכרת מהשיחות האלו.

"את גורמת לנו לחלל שבת כי בסוף השבוע במקום לשמור שבת אנחנו חושבים מה נעשה איתך."

"בבסיס הקודם שפיקדתי בו היו חיות אדם ואף אחד מהם לא היה גרוע כמוך."

"את אפס בכל מה שאת עושה."

כל הכבוד לצה"ל, מה?

הם איימו עליי בערך פעם בשבוע שיזרקו אותי מהבסיס, וזה הפחיד אותי, כי למרות הכל, ולמרות התפקיד הגרוע, כן שירתתי ביחידה שבה תמיד רציתי לשרת, ולא רציתי להתחיל מהתחלה, שאלוהים יודע איפה אני אפול. עבדתי קשה כדי להגיע דווקא ליחידה הזו. היו להם גם כל מיני הברקות קטנות. כשמישהי במהלך משמרת פעם אמרה איזה משהו, אני כבר לא זוכרת מה, הם התחילו לצרוח. היא ענתה משהו, והתגובה שלהם היתה, "אוי, סליחה, חשבנו שאת ניקי". 

הם איימו עליי במשפט צבאי. כשהם העלו אותי לשיחה עם מפקד הבסיס, ניסיתי לספר לו, אבל הוא לא האמין לי. הוא אמר שאם הם לא מעריכים אותי אז כנראה שיש להם סיבות טובות ושאם שאני מגיעה אליו עוד פעם, הוא יעלה אותי למשפט.

קצינת הת"ש ידעה, אבל הכרחתי אותה לא להגיד כלום. היו גם שני קצינים אחרים בבסיס שידעו, וגם מהם ביקשתי לא לספר, אבל לפחות הם היו שם בשבילי כשרציתי לדבר ולחלוק. 

יום חמישי אחד, הכל התפוצץ. עשיתי איזו טעות קטנה במהלך משמרת, משהו שקורה מדי פעם. הנוהל הוא שמפקד המשמרת ניגש אלייך ומעיר, וזה נשאר ביניכם. לא אצלי, כמובן. מפקד המשמרת הלך לשני המפקדים, והם, מול כל המחלקה, התפוצצו. זה הסוף שלי, הם אמרו. ביום ראשון את עולה למשפט צבאי ועפה מכאן. נשבר לנו ממך.  

לא נשארתי במשמרת. יצאתי החוצה, בוכה, ונתקלתי באחד הקצינים, וסיפרתי לו הכל. 

למחרת הגעתי למשמרת שלי כרגיל - יום שישי, אז המפקדים לא שם, רק מי שנשאר שבת ואני שתמיד עשיתי חצי משמרת ביום שישי. מפקד המשמרת, שהיה מהטובים, נקרא לזה ככה, סידר את המשמרת ככה שלא אצטרך לעשות כלום, מה שהיה טוב כי גם ככה ממש לא יכולתי להתרכז. הלכתי להסתובב בחוץ ונתקלתי בקצין השני. כשסיפרתי לו מה קרה, הוא בהה בי לחצי דקה, ואמר, את יודעת מה? יש לי רעיון, אבל אל תפתחי ציפיות. הסתובב ורץ משם.

טוב.

ביום ראשון הגעתי מבוהלת עד אימה לבסיס, אבל אף אחד לא דיבר איתי. ובאופן מחשיד משהו, המפקדים היו ממש ממש נחמדים אליי. ביום שלישי, הם קראו לי לשיחה, והציעו לי עסקה בה אני נשארת בבסיס ונשארת במחלקה, אבל אופי העבודה שלי משתנה, ומספר השעות בתפקיד שבו קשה לי להתרכז יותר יופחת ובמקום זה אתמקד בעיקר במשהו אחר שהוא באופן רשמי לא חלק מהתפקיד אבל היה ברור לכולם שאני אהיה יותר טובה בו וזה באמת היה יכול להיות ניצול טוב יותר של יכולותיי.

אבל אחרי שביליתי סוף שבוע שלם בהכנה נפשית לזה שעוד דקה אני עפה מהבסיס, גיליתי שאני דווקא די מצפה ללא להיות איתם באותה מחלקה. אז אמרתי להם, בעדינות, שימותו. הם אמרו, אבל יעיפו אותך מהבסיס. אמרתי בסדר, לא איכפת לי.

כמה ימים אחר כך הגעתי שוב אל מפקד הבסיס. דפקתי נאום קורע לב על איך כשהתגייסתי היה לי כל כך חשוב להגיע ליחידה הזו כי באמת רציתי לתרום וחשבתי ששם אוכל לתרום הכי הרבה, ושאני רק רוצה שיתנו לי לעשות את זה. 

כבן אדם שאיים עליי שבפעם הבאה שאגיע אליו הוא יעלה אותי למשפט ויזרוק אותי מכל המדרגות, גם הוא היה נחמד אליי באופן מחשיד.

במשך שבוע מפקדי המשמרות המשיכו לשבץ אותי אבל לדאוג שאני לא אעשה כלום - מתוך נחמדות אליי, לא מתוך פקודה מלמעלה, ואני הסתובבתי בחוסר מעש ובלי שאף אחד יגיד לי כלום, עד שקראו לי שוב לשיחה.

קיבלתי שיבוץ חדש. תפקיד חדש שנוצר במיוחד בשבילי במחלקה הכי טובה בבסיס - זו שרציתי לשרת בה מלכתחילה. אמנם לא אעשה את מה שהם עושים, כי לא קיבלתי הכשרה, אבל לפחות אעשה משהו שבאמת נותן לי לתרום, כמו שרציתי.

מכל הרגעים שעברתי בחיי, זה מה שאני זוכרת. הרגע בו הפסקתי לפחד ועמדתי על שלי וקיבלתי את מה שרציתי.

***

בסופו של דבר, במחלקה החדשה, גם התחלתי לעשות את התפקיד שתמיד רציתי לעשות, למרות שלא עברתי את ההכשרה. גם הייתי טובה בזה. אמנם תמיד אחד הקצינים היה צריך לבדוק את מה שעשיתי, אבל אף פעם לא היה צריך לתקן אצלי כלום.

המשכתי לראות את המפקדים פה ושם, אבל עכשיו הייתי הרבה מעליהם בשרשרת המזון.

מתישהו גם השלמתי את החורים בסיפור, של מה שלא ידעתי. על איך באותו יום חמישי, אחרי שברחתי מהמחלקה ונתקלתי בקצין ההוא, הוא נכנס למחלקה ונתן לשני הרס"רים שטיפה, ולאחר מכן התייצב אצל מפקד הבסיס וסיפר לו הכל. איך קצינת הת"ש הצטרפה וגיבתה את כל הסיפור, ואיך יותר מאוחר הקצין השלישי עם הרעיון הגיע, חיזק את הסיפור גם, ואמר שהוא יודע מה לעשות איתי.

חברתית, המצב לא השתפר הרבה, כי בכל זאת, נכנסתי למחלקה שכבר עבדה ביחד הרבה זמן, אבל לפחות כולם היו נחמדים אליי. וכשהגיע דור צעיר למחלקה, שלא ידעו מה הסיפור שלי, איתם כבר הסתדרתי ממש טוב. 

כל שישי בבוקר, כשהגעתי לבסיס, הבאתי איתי שק של עיתונים, לחמניות ושוקו לחבר'ה שנשארו שבת, והיה כיף לראות את כולם מחכים לי. הרבה פעמים כשהגעתי לבסיס בבוקר חיכו לי אנשים גם בלי קשר ללחמניות, כי איכשהו יצא שמתפקיד אחד עברתי לעשות שלושה תפקידים שונים והיו הרבה אנשים שסמכו עליי והזדקקו לעזרתי. 

כשהגיע סוף השירות שלי, חתמתי עוד חצי שנה קבע, שיהיה. אם מישהו היה מספר לי שנה קודם לכן שלא אברח בצרחות בשנייה שבה השירות הסדיר שלי יסתיים, לא הייתי מאמינה לו.

כמו אצל הרבה אחרים, בסופו של דבר, השירות הצבאי שלי היה חוויה מכוננת, בה למדתי הרבה על העולם, על הרע ועל אנשים טובים באמצע הדרך, ולמדתי הרבה על עצמי. 

התחלתי אז להגשים חלומות שלי ולהתחיל לעבוד על אחרים, כי התחלתי באמת להאמין בעצמי.

זו לא היתה התקופה הרעה האחרונה בחיים שלי - הבלוג הקודם, שהתחלתי לכתוב לא יותר מדי זמן אחרי הצבא, תיעד תקופה רעה אחרת שגם בה הייתי צריכה להילחם וללמוד הרבה, אבל השנתיים ההן בצבא היו הניצנים של לגלות מי אני באמת, מתחת לפחדים ולחוסר הבטחון, והבדידות. 

לפעמים אני חושבת שהייתי רוצה שיהיה לי שירות צבאי משעמם, בלי כל הזכרונות האלו. אבל בלעדיהם, איפה הייתי היום?