מתה על כדורסל. מכורה. חולה.
לא אוהדת מכבי תל אביב. ההפך.
לא שמחתי אתמול בכלל, אפילו די התבאסתי.
נאלצתי לבלות בערך חצי יום בלהסביר לאנשים בפייסבוק שמכבי תל אביב וישראל זה ממש לא אותו דבר, ושמועדון מקצועני שפועל עבור רווח כספי ונבחרת לאומית אלו דברים שונים לגמרי. נאלצתי לשמוע שוב ושוב ושוב ל"למה את לא מפרגנת! הישג ישראלי!"
ניסיתי להסביר - ואני באמת אמורה לדעת כבר שזה חסר טעם - שעוד לא נולד אוהד ליברפול שיעודד את מנצ'סטר בליגת האלופות, ושלא תמצאו אוהד ברצלונה אחד שעודד את ריאל מדריד אתמול כי הם ספרדים. אבל לשווא.
לא יודעת למה טרחתי בכלל. מי שבאמת אוהב ספורט יבין למה לא הייתי בעד מכבי ולמה לעולם לא אהיה. מי שלא אוהד ספורט בחייו היומיומיים כנראה לא מסוגל להבין, ובכל זאת מטרידה אותי הגישה הזו, שכל דבר שמסומן עליו משהו שקשור לישראל - והקשר של מכבי תל אביב לישראל חלקי מאד - הוא אוטומטית סיבה לגאווה לאומית שכל אחד שלא מתייצב מאחוריו, ואפילו יותר גרוע, באופן אקטיבי חש רגשות שליליים כלפיו אוטומטית הופך לאויב המדינה, או לסתם בן אדם איום ונורא.
אז כן, לא שמחתי שמכבי ניצחה. לא הרגשתי שנרשם הישג ישראלי נהדר. מכבי תל אביב לא מייצגת אותי ולא מייצגת שום דבר שקשור אליי, ותמיד תמיד תמיד, לא משנה באיזו סיטואציה, אעדיף שהקבוצה שמשחקת מול מכבי תנצח.
אז זהו, הנה. אני בן אדם איום, נורא, לא מפרגן, בוגד במולדת.
(מתוך: "אנדרוניקי: האוטוביוגרפיה, או: הבחורה שרצחה את ארלוזורוב").
בבלוג זה
בכל הבלוגים
