ניקי על המים

בטח – אולי? – שמתם לב שהתאדיתי בשבוע האחרון. הדרך לגיהנום, כך אומרים, רצופה כוונות טובות. וכוונותי הטובות היו לפזר את הדדליינים שלי באופן מאוזן ושווה במהלך מאי ותחילת יוני. במקום זה דברים נדחו כאן, דברים לא עבדו שם, וכמובן שזה גרם לכך שכל הדדליינים שלי יישרו קו עם השבוע האחרון של מאי ותחילת יוני, כך שכבר שבוע אני מנסה לוודא שאעמוד בזמנים, ואחת התוצאות היא שפשוט אין לי עצבים לכתוב או לקרוא שום דבר שלא קשור לעבודה. אפילו את הספר שלי שמתי בצד ולא קראתי שבוע. ובסוף השבוע האחרון, שהיה סוף השבוע של ה Memorial Day (שהיה ביום שני ולפיכך נתן לכולם סוף שבוע ארוך), בזמן שכולם היו בברביקיו או בים או בטיול, אני עבדתי בשקט, וגם הרהרתי – לא בפעם הראשונה – בהבדלים בין מה שאנחנו קוראים לו יום הזכרון ומה שקורה כאן ביום הזכרון. אמנם יש מקומות בארצות הברית – בעיקר בבסיסים צבאיים, וגם במדינות הדרום שם יש תרבות חזקה של שירות צבאי – בהם מתייחסים ליום הזכרון בכבוד הראוי, אבל בשאר חלקי הארץ הגדולה הזו זה בעיקר שם נרדף לשופינג. אפילו אני חטאתי, כשחנות הספרים / וידאו המקומית שלי – שהיא מאד זולה גם בימים כתיקונם – הודיעה על 20 אחוז הנחה למשך כל הסופ"ש. אני מניחה שזה מאד קשור לכך שלהרבה מאד אנשים אין שום נגיעה אישית ליום הזה. אפילו לי, שלא גדלתי כאן, יש איזשהו קשר ליום הזה מכיוון שסבא שלי שירת בחיל הנחתים האמריקאי במלחמת העולם השנייה ויחד עם המנטליות הישראלית של משמעות יום הזכרון אז היום הזה כן משמעותי לי, אבל לרוב האנשים אפילו את זה אין.

וזה הזכיר לי שכבר כמה שבועות אני מתכוונת לכתוב פוסט (ואפילו הבטחתי לאליפל) על הבדלי תרבויות ועל הדברים שהיה לי הכי קשה להתרגל אליהם כשעברתי. זה לא יפתיע אף אחד לשמוע שיש הבדלים כאלו ושיש דברים שצריך להתרגל אליהם. אבל לא כולם השפיעו עליי באותה רמה. אז לקח לאנשים קצת זמן להתרגל לזה שאני אומרת מה שאני חושבת, בלי פילטרים, וקצת נעלבו ממני בהתחלה לפעמים, אבל כשהכירו אותי גילו שהיכולת שלי להגיד משהו מתוך רשעות היא מינוס ואז הפסיקו להעלב. בקטנה. אז לקח לי זמן להבין שכששואלים אותי מה שלומי לא באמת מצפים לתשובה, ויש דברים שעד היום לא התרגלתי אליהם, כמו למשל נהיגה. בארץ הייתי נוהגת כל הזמן, ופה אין לי מכונית – כי כשעובדים בבית, והחנייה סיוט בכל המפרץ הזה ויש תחבורה ציבורית טובה, למה צריך מכונית. אבל עדיין יוצא לי לנהוג פה ושם – וגם הייתי צריכה לעשות טסט כשעברתי לכאן כדי לקבל רשיון מקומי, וכישראלית אני גם עכשיו לא מסתדרת עם הקונספט בו אני צריכה להסתכל 200 מטר קדימה למעבר החצייה, ולחשוב על זה שאם יש מישהו שעכשיו הולך לו בשלווה על המדרכה, אז אולי כשאתקרב לאיזור מעבר החצייה הוא אולי יתחיל לתכנן לחצות את הכביש ולכן צריך לעצור. כהולכת רגל, לעומת זאת, דווקא התרגלתי לזה מהר מאד, ובביקור הראשון שלי בחזרה בארץ, אחרי שנה וחצי כאן, חטפתי הלם תרבות לכיוון ההפוך כשביום הראשון שלי בחזרה הורדתי רגל לכביש ומכוניות טסו מולי כאילו כלום. כאן כולם היו עוצרים ומחכים בשקט.

אבל דווקא כל הדברים האלו הם דברים קטנים. אלו שיגרמו לי להעיר משהו בפייסבוק על סטטוס של מישהו שכאן זה לא היה קורה, אולי, אבל שלא השאירו בי חותם מיוחד.

היו שלושה רגעים ספציפיים, כולם במהלך השנתיים הראשונות שלי כאן, שבאמת גרמו לי להרגיש את העוצמה של המעבר, ואת ההבדלים, וכמו יום הזכרון, עבר בכולם אותו חוט מקשר.

***

אני לא יודעת אם הזכרתי את זה כאן, למרות שהזכרתי את זה בתגובות. אני ירושלמית. ביליתי את רוב חיי בעיר על ציר מרכז העיר – בנייני האומה/תחנה מרכזית – צומת הגבעה הצרפתית, וכשלא הייתי בירושלים אז הייתי בנתניה. מה שאומר שהרבה מאד פעמים הייתי ליד פיגועים, או שמעתי יחסית מקרוב פצצות מתפוצצות. איך לא הייתי אף פעם בזירת פיגוע, אין לי שמץ, אבל יותר מפעם אחת הייתי במרחק של כמה מאות מטרים מפיגוע. למעשה, אני די בטוחה שמדובר במספר דו ספרתי. גם כשלא הייתי ממש קרובה, עדיין יכולתי לשמוע את הפיצוצים. שמעתי מספיק פיצוצים כדי להיות מסוגלת לתאר איך הם נשמעו – חלק נשמעו כמו אגרטל זכוכית גדול שהתנפץ על הרצפה, וחלק ונשמעו כאילו מישהו הפיל גוש מתכתי גדול על הכביש. מתישהו הסקתי שההבדלים בין הצלילים קשורים לסוג הפיגוע, אם כי לא בדקתי את זה אף פעם באופן מדעי. זה היה משהו כל כך רגיל, שכששמעת בום פשוט התחלת להסתכל על השעון ולספור. אם תוך תשעים שניות יש סירנות, אז זה היה פיגוע, לא סתם גלגל שהתפוצץ איפשהו. פעם, כשהלכתי ברגל באיזור צומת הגבעה הצרפתית, אוטובוס התפוצץ בערך 200 מטר מאחוריי, אבל מאחורי הסיבוב, כך שלא ראיתי כלום. אפילו לא קפצתי. המשכתי ללכת באופן רגוע יחסית בזמן שמולי התחילו לשעוט אמבולנסים. כשהייתי במרחק כמה רחובות מהפיגוע במלון פארק זה לא היה רעש הפיצוץ – שהרעיד את כל החלונות – שזכרתי אחר כך: לצליל כבר הייתי רגילה. מה שזכרתי היו דווקא ההליקופטרים שטסו בין הבניינים ושלחו אלומות אור אל הרחובות והגגות, בנסיון לאתר את הנהג, אם אני זוכרת נכון.

כשעברתי לכאן, זה היה בדיוק באמצע מלחמת לבנון. הרגשתי די נורא לעזוב בדיוק בתקופה הזו, ואני זוכרת שגרתי כאן בהוסטל וחיפשתי דירה, וכל בוקר הייתי מתחילה בלקרוא חדשות ולקרוא מה קרה בארץ באותו יום – כי בוקר כאן זה כבר ערב שם - ולראות אם אני מכירה מישהו מהשמות. בין חיפושי דירה לימי היכרות, גיבוש והכנה לתחילת התואר השני הייתי די עסוקה, אבל זה לא משהו שיכולתי להתעלם ממנו. גם אם הייתי מנסה, כל פעם ששמעו שאני מישראל, שאלו אותי אם ברחתי מהארץ בגלל המלחמה, והייתי צריכה להסביר שממש לא, קניתי את הכרטיס חודשים מראש והייתי צריכה להגיע לכאן בתאריך מסוים כדי שיהיה לי זמן להתארגן על מקום מגורים לפני שהלימודים מתחילים. בכל מקרה, בתקופה הזו, וגם בחודשים שבאו אחר כך, שאלות על ישראל והחיים בצל פיגועים היו משהו די נפוץ שהתרגלתי לספר עליו, אבל לא באמת הבנתי מה זה עשה לי ומה זה אומר לגור במקום שבו פיגוע כזה הוא משהו די שכיח, עד שיום אחד ישבתי בבית הקפה החביב עליי ליד המחלקה עם כמה חברים מהאוניברסיטה. בחוץ היתה משאית שפרקה מטען, אם כי לא שמתי לב אליה עד שאלו שפרקו אותה הפילו איזה ארגז גדול וכבד במיוחד על המדרכה בחוץ. זה היה כל כך קרוב, ונשמע כמו מה שזכרתי, שלרגע ממש קפצתי, החוורתי ולכמה שניות הפסקתי לנשום והלב שלי האיץ את קצב דפיקות הלב. נדרשו לי כמה שניות של נשימה עמוקה כדי להחזיר את זה למצב רגיל, ואז ראיתי שהחברים שלי יושבים ובוהים בי בהלם. גם אחרי כל הסיפורים שהם שמעו ממני, הם לא הבינו מה זה יכול לעשות לבן אדם, עד שהם ראו אותי – בדרך כלל עליזה, אופטימית וקופצנית – מגיבה ככה. באותו יום הבנתי שמספיק לגור בארץ הזו שלנו כדי לקבל תסמונת פוסט טראומטית, אבל שכל עוד אנחנו גרים שם אנחנו לא יכולים להרגיש אותה, כי אנחנו עדיין בתוך הטראומה.

עד היום, אגב, אני לא מסתדרת עם רעש של בומים. אפילו אחרי שמונה שנים כאן. לפני כמה שבועות התפוצץ למישהו גלגל בחוץ, והשותף שלי ראה אותי במטבח – אותו דבר. קפצתי, החוורתי, הפסקתי לנשום – ממש עניין של חמש שניות ובחזרה לנורמליות, אבל כנראה שיש דברים שאף פעם לא אצליח לתקן.

***

אבל עדיין, לא הבנתי כמה הנזק עמוק וכמה ההבדלים גדולים ביני לבין אנשים שחיו כאן כל חייהם עד כמה חודשים אחר כך. בבית הספר שלנו היה נהוג שכשמגיעים אורחים להרצות אצלנו אז מישהו מהסטודנטים מתנדב להיות הנהג של האורח. זה אפילו היה צ'ופר כזה – לבלות קצת זמן איכות עם מישהו מפורסם. יום אחד הגיע לכאן מישהו מאד מאד מפורסם, ואחד מהחבר'ה מהשנה שלי היה הנהג שלו. בדרך משדה התעופה לכאן הם נקלעו לתאונת דרכים, והאורח נהרג. החבר שלנו נפצע קל, אבל כמובן שהיה בהלם.

תוך כמה שעות צוותי תקשורת התחילו להגיע למחלקה, בה רוב האנשים היו משותקים מהלם גם כן, ולא הצליחו להתמודד עם מה שקרה בכלל. אפילו לא לתפקד. כולם היו פשוט שבורים לחלוטין. חוץ ממני. זה לא שלא כאבתי את הטרגדיה, אבל בכל זאת, תקף אותי איזשהו סוג של אדישות. לא יודעת אם אדישות זו המילה הנכונה, אבל לא יכולתי להרגיש את הטראומה באותה עוצמה של האחרים סביבי. השתדלתי לשתוק כדי לא להישמע נטולת אמפטיה, ורק הקשבתי לאחרים, והבנתי שזה בדיוק ההבדל בין מי שמעולם לא חווה טראומה באופן אישי לבין מי שחווה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת.

למחרת הושיבו את כולנו לשיחה קבוצתית עם פסיכולוגית, ובמעגל גדול עברו מאדם לאדם וכל אחד דיבר על התחושות שלו מאז היום הקודם. ישבתי שם ורק חששתי מהרגע בו יגיעו אליי ואצטרך להגיד משהו, ולא אוכל להישמע שבורה ומוכת הלם כמו כולם. כשתורי הגיע אמרתי שאני לא ממש רוצה לדבר, אבל הפסיכולוגית לא ויתרה לי בקלות. נשמתי עמוק, והחלטתי להיות כנה. התנצלתי מראש בפני מי שאולי אשמע לו לא רגישה, ואמרתי שמה שעבר לי בראש ב24 השעות האחרונות, אלו בעיקר רגשות קנאה. קנאה בזה שעד אותו רגע הם חוו כל כך מעט טראומות שהם היו מסוגלים להרגיש את מה שהם הרגישו בעצמה הזו. שרק באותו רגע הבנתי כמה קל היה לי להתרגל לחיות במקום שבו אני לא חיה באיום מתמיד – שזה משהו שאפילו לא חשבתי עליו בארץ מרוב שהייתי רגילה, אבל לעבור כל יום בצומת הגבעה הצרפתית באמת היה איום מתמיד – ושבזמן שהם נשברים כי הם מעולם לא חוו כלום, אצלי התחושות מגיעות מזה שהתרגלתי לחיים השקטים האלו, ואני לא רוצה לחזור למקום ההוא, של להרגיש בו את הפחדים והטראומות שוב. או משהו כזה – אני כבר לא זוכרת בדיוק מה אמרתי, אבל אני כן זוכרת שבשלושים השניות האחרונות הקול שלי התחיל להיסדק מבכי, ושדקה אחר כך כל החדר התחיל לבכות.

אף אחד לא כעס עליי, ואף אחד לא התעצבן שאני דוחפת את ישראל והפיגועים לתוך תאונת דרכים כי מה הקשר. אני חושבת שגם אני וגם הם הבנו באותו יום איך החוויות האישיות של כל אחד והסביבה ממנה הוא הגיע משליכות על מה שאנחנו חווים אחר כך.

אחרי שכולם התפזרו, הפסיכולוגית תפסה אותי לשיחה קצרה בצד. היא שאלה אותי אם אני יודעת שאני סובלת מקצת תסמונת פוסט טראומטית. לא הרבה, אבל שזה שם. אמרתי לה שכבר ניחשתי את זה.

***

לפעמים הבדלי התרבויות האלו עובדים גם לכיוון ההפוך.

במהלך השנה השנייה שלי בתואר נשלחתי לראיין לאיזה תרגיל סטודנטים מתכנית ה ROTC - Reserve Officers' Training Corps – בקיצור, זו תכנית שמכשירה קצינים לצבא האמריקאי, בה המשתתפים גם לומדים לתואר הראשון ובמקביל גם מתאמנים ועוברים מסלול טירונות (אם כי יש לא מעט בתכנית שכבר שירתו בצבא קודם) ומסלול לקצונה, ובסוף הלימודים משתלבים כקצינים בכל קשת המערך הצבאי האמריקאי. למעשה כמעט חצי מהקצינים בצבא האמריקאי מגיעים דרך התכנית הזו. אז ככה יצא שלא מעט פעמים עברתי ליד סטודנטים במדי צבא, מה שכמובן מאד סקרן אותי, ולכן כשהיתה לי את ההזדמנות לעבוד איתם בתרגיל הזה, קפצתי עליה. תמיד ידעתי שאיזור סן פרנסיסקו וברקלי הוא מאד אנטי מיליטנטי – קונספט אותו אנשים כאן בטעות מבלבלים עם אנטי מלחמה, אבל לא הבנתי עד כמה עד שהלכתי לדבר עם הסטודנטים האלו.

הגעתי לבקר במרכז האימונים שלהם וראיתי אותם מתאמנים, ובערב אחרי שהם סיימו ישבתי לדבר איתם. לא אמרתי להם שאני ישראלית, והם ממש לא שיתפו פעולה. אמרו מעט ככל האפשר, לא היו מאד נחמדים אליי ובעיקר הציבו סביבם חומות הגנה ושתיקה. תהיתי ביני לבין עצמי אם זה משהו שקשור לצבא או משהו שקשור לאיזור בו הם נמצאים, והחלטתי לערוך ניסוי קטן. לתוך השאלה הבאה זרקתי משהו שהבהיר להם שאני ישראלית.

תוך שנייה, הכל התהפך. הם חייכו אליי ואחד מהם אמר לי, אה, את ישראלית, אז את בטוח מבינה. מאותו רגע הם נפתחו, התחילו לדבר ולספר. סיפרו לי איך לפעמים כשהם הולכים פה ברחוב עם מדים אז אנשים עוברים לצד השני של הרחוב, רק כדי לא ללכת לידם. אחד מהם סיפר לי שכשהוא שירת בעירק וחזר לסן פרנסיסקו, אז המטוס שלהם עצר בדרך בטקסס. הם ראו איך כל החיילים שירדו שם התקבלו בטקס גדול, ואיך כשהוא עבר בשדה התעופה עם הקיטבגים כל הזמן התנדבו לעזור לו. כשהוא הגיע לסן פרנסיסקו, אף אחד לא ניגש אליו, אף אחד לא דיבר איתו. סיפרתי להם איך מתייחסים בארץ לאנשים שלא שירתו בצבא. סיפרתי להם על הנחות חיילים ועל נסיעה בתחבורה ציבורית עם תעודת חוגר וכל הדברים האלו שנראים לנו כל כך נורמלים, והם ישבו מולי בעיניים פעורות וקינאו בי, שזכיתי לעשות מה שהם עושים עכשיו אבל בלי להרגיש יוצאת דופן. ידעתי שבסופו של דבר, כשיסיימו את התואר וישתלבו בצבא הם גם ימצאו את המקום שלהם, ובחיים של בסיס צבאי אמריקאי הם ירגישו לגמרי חלק מהמערכת ומהחברה, אבל זו היתה חוויה מרתקת מבחינתי להבין שחלק מהדברים שהרגישו לי כמו הבדלי תרבויות כל כך גדולים בין המדינות הרגישו אותו דבר גם לאנשים שגדלו כאן, בסן פרנסיסקו, אבל בחרו מסלול מסוים בחיים. 

ואצלם, בניגוד אלינו, זו בחירה. לא תמיד מסיבות ערכיות דווקא, עבור חלק זו בחירה במסלול מסוים של קריירה, אפשרות ללמוד ולהיות ממומנים על ידי הצבא או אפילו לצאת מחיים שבהם אין יותר מדי אפשרות להתקדם, אבל זו עדיין בחירה. אחרי שפגשתי אותם תהיתי אם לנו היתה את אפשרות הבחירה, האם הייתי בוחרת לעשות את זה. הייתי רוצה להגיד שכן - הרי אני אותה בחורה שבכיתה ז' כבר בחרה מקצועות מסוימים כדי להגיע למה שרציתי לעשות בצבא - אבל אם אני באמת כנה עם עצמי, אני די בטוחה שאם זו לא היתה חובה אז זה כנראה לא היה עובר לי בראש, ולא משנה לכמה תנועות נוער ערכיות הלכתי. באיזשהו מקום, זה גרם לי להעריך אותם יותר. אפילו חיפשתי מקום להתנדב בו אחר כך, משהו כמו הדודות של האגודה למען החייל. לא עשיתי את זה בסוף - העדר כרוני של זמן פנוי והמקומות האלו לא הכי נגישים בעולם, אבל זה עדיין משהו שעובר לי בראש, אפילו שזה לא ממש הצבא שלי (ואולי כן? הרי אני גם אמריקאית. אבל צבא של מדינה שגדלתי בה ושירתתי בו תמיד ירגיש יותר שלי). עניין של תרבות.