ניקי על המים

אז כמובן שהפרזנטציה הלכה מצוין בסוף ואליס היתה ממש מרוצה מהתהליך ואי לכך ובהתאם לזאת היתה לי כזו נפילת מתח שיומיים ומשהו שוב לא עשיתי כלום חוץ מללכת עם השותפה לסרט ואז ללכת עם השותף לסרט אחר ועם השותפה לגלידה ואז כמובן שוב להפסיד כמה ימים, להיות שוב בפיגור, ולהיכנס שוב ללחץ לקראת הדדליין הבא שיהיה ביום שני ושאני כרגע באמת לא מוכנה אליו. נהדר. 

ועכשיו לא רק שאני עובדת על הפרויקט של אליס, אני גם אצלה בבית למשימת השגחה על כלב, אז אתמול, כמו בכל פעם שאני נוסעת אליה, גם לא עשיתי כלום כי הייתי צריכה לנקות (בדיוק היה תורי לנקות השבוע ומאחר ולא אהיה בבית בסופ"ש עשיתי את זה אתמול), ולארוז, והבטחתי לחברה אחרת שלא ראיתי מיליון שנה שניפגש לצהריים כי במקור הייתי אמורה לנסוע לאליס היום ולא אתמול ועד שעליתי על זה שהתבלגנו לי התאריכים כבר לא היה נעים לי לבטל, ובין רכבות לארוחת ערב עם אליס והבעל, איכשהו כמובן שנגמר לי היום בלי שעשיתי כלום. אבל לפחות נהניתי. היום היה קצת יותר טוב, והיה יכול להיות הרבה יותר טוב אם מרפי לא היה מתקיף אותי באכזריות וגורם לזה שדברים ברשימת המשימות שלי לפרויקט שהייתי בטוחה שהם סופר פשוטים גרמו לי להיתקע עליהם שעות (ועדיין לא סיימתי אותם). מצד שני, כדי שאקבל קצת איזון קוסמי, דברים שחשבתי שיהיו ממש מסובכים לקחו לי חמש דקות. לכו תבינו.

וממחר מונדיאל, מה שבכלל מבטיח אסונות טבע בנסיונותיי הנואשים לעבוד ולראות כדורגל במקביל. אבל מכיוון שהדדליין ביום שני, והלקוחה היא כאמור אליס שתחזור ביום שני ותראה את הפרויקט באופן אישי על הלאפטופ שלי, יש לי תחושה שהצורך לעבוד ינצח את הכדורגל (שעדיין יהיה פתוח על המסך הגדול בכל המשחקים, אבל אצטרך לחלק קשב באופן יעיל). 

אני בכזה פיגור של פוסטים של עצמי, שעכשיו אני כותבת משהו שבכלל התכוונתי לכתוב לפני שבוע וחצי, אבל חבל לי לוותר עליו. ביום ראשון שעבר, באמצע הלחץ של יום העבודה (אז מה אם זה סופ"ש כאן) קפצתי לסופר. עניין של דקה. כשעברתי את הבלוק שמפריד ביני לסופר ולרחוב הראשי, הבנתי שפספסתי משהו. הרחוב, שנודע בכמות המסעדות ובתי הקפה שיש בו, היה מפוצץ באנשים.

אה, הפסטיבל השנתי לשוקולד וגיר, כמובן! בו טובי אנשי מפרץ סן פרנסיסקו ובני משפחות מתכנסים על מדרכות הרחוב הראשי אצלנו ומציירים דברים בגיר על המדרכה, וכל מקומות הבילוי ברחוב מציעים מנות מיוחדות על בסיס שוקולד. חיים קשים, אני יודעת. התלבטתי ביני לבין עצמי מה לעשות - כי באמת שלא היה לי זמן לזה, וממש רציתי לחזור הביתה ולהמשיך לעבוד. מצד שני, היתה שמש קליפורנית נפלאה ואווירה נהדרת. אז בסוף חזרתי הביתה, לקחתי מצלמה וחזרתי לרחוב. הלכתי מרחק של אולי שלושה בלוקים לכל כיוון, ונדרשה לי בערך שעה לעשות את זה, בגלל כל ציורי הגיר על המדרכות, אבל היה מרגיע, ושווה את זה.

השבוע, בלחץ של לקראת יום שני, אין לי מדרכות וציורים בגיר, אבל יש לי כלב וחוף של אוקיינוס, שזה תחליף לא רע.