ניקי על המים

בשלב זה של הבלוג שלי, אני לא יודעת אם נשארו לי קוראים בכלל, אחרי היעלמותיי החוזרות ונשנות לצד הבטחותיי שהנה, הפעם אני באמת כותבת. אני יכולה לנתח עד מחר למה אני יכולה לכתוב לעצמי שבעה עשר קטעים לבלוג בתוך הראש כל יום, אבל כשמגיע הרגע לשבת ולכתוב משהו על באמת אני פשוט מרגישה שלא בא לי, ושבלאו הכי החיים שלי לאחרונה נשמעים כמו מעגל שחוזר על עצמו ולמה ולשעמם אנשים סתם. 

אבל בדיוק לפני חודשיים דווקא התכוונתי לכתוב פוסט קטן אבל שמח. הימים היו ימי טרום כריסטמס, ואחרי שעיניתי את נשמתי בעבודה בין חג ההודיה לחג המולד, סוף סוף הגיע הפרס: לקחתי חופש לעצמי. סיימתי את כל העבודות לפני סוף השבוע שקדם לחג המולד, מה שנתן לי כמעט שבוע לא לעשות כלום. שוב הייתי אצל אליס, עושה דוגסיטינג לכלב המקסים ביקום, וניצלתי את הזמן כדי להנות. יום אחד הלכתי לכלבואים בעיר ועשיתי לעצמי יום שופינג וסרט בקולנוע הגדול של סן פרנסיסקו שאני כמעט אף פעם לא הולכת אליו אלא רק לבתי הקולנוע הקטנים והשכונתיים, אבל היה דווקא ממש כיף ומרגיע. הקולנוע הגדול נמצא ממש על גני ירבה בואנה, ולהסתובב שם, לשבת, לבהות בפרחים ומזרקות ועצים ודשא באמצע איזור כל כך סואן תמיד עושה לי טוב על הנשמה. עשיתי לעצמי גם טיול בין אורות חג מולד בעיר, ובחג עצמו עשיתי הליכה של חצי יום אל תוך פארק הגולדן גייט, אל האגם במרכז הפארק שאני כמעט אף פעם לא מגיעה אליו כי אני מגיעה לפארק או ממזרח או ממערב ולכן כמעט לא יוצא לי להיות באמצע. 

המטרה היתה כזו: שבוע חופש, עד יום אחרי חג המולד, ואחרי זה לנצל את השבוע בין חג המולד לשנה החדשה כדי סוף סוף לסיים את תיק העבודות שנגרר כבר מיליון שנים, ולהתחיל את השנה החדשה עם אנרגיה לשינוי ולחיפוש עבודה. 

והתכוונתי. באמת שהתכוונתי. בשלושת הימים הראשונים אחרי החג גם התקדמתי לא מעט. אמנם עשיתי קצת פירוק והרכבה מחדש, אבל נסגרתי על מה אני רוצה לעשות ואיך, ועוד כמה ימים של עבודה רק על זה והייתי מסיימת. 

ואז התחילו חודשיים של תאונת שרשרת. 

זה התחיל בקטן. ביום שישי, הכלב הפסיק לאכול. בהתחלה עוד לא דאגתי. הוא כבר זקן, ונתקלתי אצלו בימים כאלו. מפסיק לאכול ליום, ולמחרת אוכל כאילו כלום. טוב, נאג'ס, אתה והדרמות שלך. 

בשבת בערב הוא עדיין לא אכל. התחלתי לדאוג. ביום ראשון, כשהוא עוד לא אכל כלום, התחלתי לרדוף אחריו כמו אמא פולניה. אפילו פיזרתי צלחות עם כל מיני סוגי אוכל של בני אדם שהוא אוהב בכל הבית. אולי הוא יאכל משהו. שום דבר. הוא גם התחיל לבלות שעות על המרפסת בחוץ בשינה - שזה היה רק שינוי קטן לעומת זה שבדרך כלל הוא מבלה שעות בפנים בשינה. אבל בין לבין הוא נראה בסדר, אנרגטי, רוצה לשחק, רוצה לצאת. כבר ממש דאגתי, אבל עד יום שני לא יכולתי לעשות כלום. בראשון בלילה, כאילו לא דאגתי מספיק, מצאתי בקומה למעלה דם. הרבה דם, מה שכנראה היה שלשול רק שלא היה מה לשלשל. אחרי התכתבויות חוזרות ונשנות עם אליס והבעל, קבענו שהם יתקשרו לוטרינר שלהם על הבוקר, ואני אקח את הכלב.

בבוקר הכלב נראה מאושר לגמרי, כאילו לא קרה כלום. רץ ממקום למקום, כשכש בזנב, רצה לצאת החוצה לטייל. כבר חשבתי שאולי סתם עבר עליו משהו לא טוב בסופ"ש, ועכשיו הוא יהיה בסדר - הוא אפילו אכל קצת - אבל לקחתי אותו אחרי הצהריים לתור לוטרינר, כמה בלוקים מהבית. הלכנו ברגל, וכבר באמצע הדרך הוא התחיל לא להחזיק מעמד. נאלץ לעצור ולהתיישב כמה פעמים אחרי שהרגליים שלו לא החזיקו אותו. מכיון שהיינו כבר באמצע הדרך, לא יכולתי לחזור אחורה לקחת את המכונית - זה כבר אותו מרחק של להגיע עד למרפאה, ולא רציתי לפספס את התור, ואפילו לא יכולתי להחזיק אותו על הידיים, כי הוא כלב גדול. אז הלכנו לאט, עד שהגענו. 

כשהוטרינרית בדקה אותו היא היתה מודאגת, ממש. אמרה שאם הייתי מגיעה אליה יום אחר כך, הוא כבר היה מת. התקשרה לבעלים, שהיו בעיקר בהיסטריה (אליס בכתה. הבעל העמיד פנים שהוא בסדר אבל לא היה). היינו צריכים להחליט מה לעשות, כשהמטרה הראשונית היתה קודם כל להשאיר את הכלב בחיים עד שהם יוכלו לחזור לחוף המערבי, מה שהיה קצת בעיה כי זה היה השבוע של ראש השנה האזרחית ולהחליף טיסות בשלב הזה היה סיפור של אלפי דולרים. בינתיים, הוטרינרית גם ביקשה לקחת את הכלב לבית חולים לחיות, שם יוכלו להעביר אותו סדרת בדיקות שלא היה אפשר במרפאה הזו. דן, השכן של אליס, הגיע עם המכונית שלו לעזור לי לקחת אותו לשם - החנייה במקום היא בלתי נסבלת ולחנות רחוק במצב הקיים לא היתה אופציה. 

בבית החולים לחיות נראו מודאגים בדיוק באותה מידה, חיברו את הכלב מיד לאינפוזיה והתחילו להעביר אותו סדרת בדיקות ארוכה. דן ואני הלכנו לשבת במסעדה ממול, לשרוף שעה עד שיגידו לנו בערך מה קורה. מזל שהוא היה שם, לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה להעביר את הזמן בזה בלהסתובב לבד סביב עצמי. בסופו של דבר חזרנו, ואמרו לנו שהם חושדים שזה סרטן, אבל לא ידעו עד למחרת. את הכלב הם השאירו לאשפוז, אבל ביקשתי לראות אותו לפני שהלכנו - בטח עבר עליו יום מפחיד. מצאתי אותו בכלוב בחלק האחורי של המרפאה, הפרווה הלבנה היפה שלו מגולחת בכל מיני איזורים בגלל הצילומים והצינורות, ונראה עייף ומסכן. ליטפתי אותו הרבה עד שנאלצתי ללכת, והלכתי הביתה - כלומר, לאליס. דוגסיטרית בלי כלב. המשכתי להתכתב עם אליס כל הערב, ובבוקר העברנו זו לזו את הזמן עד ששמענו שוב מהמרפאה לקראת הצהריים. לימפומה.

באותו יום הכלב כבר עבר טיפול כימותרפי ראשון, ובערב הלכתי לבקר אותו במרפאה שוב, שלא יחשוב שנטשו אותו. הצוות החמוד שם נתן לי להתנחל איתו באחד מחדרי הטיפולים לשעתיים, אפילו שאני לא הבעלים שלו בכלל, והוא כל כך שמח לראות אותי! יצאנו לטייל ואחרי זה הוא בעיקר רצה לנוח, אז הוא הניח ראש על הברך שלי ונרדם. הוא אושפז עד יום שישי, וכל יום באתי לבקר אותו, אפילו בערב השנה החדשה, לפני שהלכתי לשבת קצת אצל חברים שהחליטו להעביר את הערב בבית עם חברים קרובים ויין. לא היה לי מצב רוח ליותר מזה. ולמרות שבסך הכל היו לי את הימים בשבוע הזה לעצמי, כי לא יכולתי לראות את הכלב ליותר משעתיים ביום, ממש לא הייתי מאופסת. אז תיק העבודות, כן? לא קרה. 

ביום שישי אליס והחצי השני חזרו הביתה, והחזירו את הכלב מבית החולים. הוא נכנס הביתה, הלך שלושה צעדים, קרס במקום וישן שם עד הערב, אחרי שבמשך השבוע הוא לא ממש ישן הרבה במרפאה. ישבתי עם אליס עד אחרי הצהריים ובסופו של דבר סוף סוף חזרתי הביתה. במהלך עשרת הימים הבאים הם העבירו לי דיווחים שוטפים על מצבו, כי בכל זאת אחרי כל כך הרבה שנים של דוגסיטינג, הם ידעו שאני מאד מאד קשורה אליו, ונראה כאילו המצב משתפר. חשבנו שהכלב קיבל חצי שנה לחיות. בינתיים גם חזרתי לעבודה אז לא היה לי זמן פנוי רק לשבת ולעשות את תיק העבודות, אבל התקדמתי עוד קצת. יופי, חשבתי, אולי אין לי ימים מלאים, אבל אפשר לעשות כל יום קצת ולסיים, נכון?

אבל עשרה ימים אחר כך הכלב עבר התקף, איבד את היכולת לעמוד ואת הראייה, ואליס התקשרה אליי בוכה מהוטרינר לספר לי. הם רצו שאדע מה קורה לפני שהרדימו אותו, ולא בדיעבד, וגם עכשיו כשאני חושבת על זה זה נוגע ללבי כל כך, שגם ברגע כל כך קשה עבורם הם זכרו אותי. מה שלא הייתי מוכנה אליו בכלל היה לגלות כמה זה השפיע עליי. תמיד נקשרתי לחיות, ידעתי את זה, אבל איכשהו לא שמתי לב כמה נקשרתי, ולמשך שבוע לפחות לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. הייתי עצובה כל כך. בעיקר דיברתי עם אליס והבעל שבכלל לא תפקדו והלכו לעשות כל יום משהו אחר, רק לא להיות בבית בו כל פינה הזכירה להם אותו. 

שבוע של לא לעשות כלום כשאתם עצמאים זה לא הדבר הכי טוב בעולם, כי ברגע שנכנסים לפיגור לוקח זמן להשלים אותו, אבל זה עוד סביר. 

מצד שני,  תאונת שרשרת, כבר אמרתי? אחרי שלא הייתי חולה במשך המון שנים, נחתה עליי שפעת. עם חום והכל. כבר שמונה שנים שלא היה לי חום, ופתאום נפל עליי. אז עוד כמה ימים של תפקוד מינימלי. אחרי שבוע של שפעת, הריאות האסטמטיות שלי החליטו שהן רוצות גם, ואחרי שהשפעת הלכה, היו לי ריאות מחרחרות ונשימה מאד מוגבלת להתמודד איתן. נהדר. 

ובאמצע של כל זה, התקשרה אליי חברה טובה, ישראלית שגרה ולומדת כאן, בבכי. אמא שלה נפטרה. רק לפני שנתיים אבא שלה נפטר ועכשיו זה. יום למחרת היא כבר היתה בדרך לארץ, והתקשרה אליי שוב משדה התעופה בסן פרנסיסקו, כשנחתה עליה ההבנה שהיא תכף תצטרך לבלות הרבה שעות טיסה רק עם עצמה ולא ידעה איך לעבור את זה. למשך שעתיים של שיחה עד הטיסה היא רק בכתה ושברה את לבי. העצב והדאגה שלי אליה, למרות שידעתי שבארץ היא תהיה בידיים טובות בין אחים, משפחה וחברים, רדפו אותי גם אחר כך. היא עדיין שם, ואני לא יודעת מתי היא חוזרת, או אם היא תחליט לחזור, ואני מתגעגעת כל כך.

ואז פתאום כבר היה סוף ינואר, ולא עשיתי בינואר כמעט כלום. יש לי תשלום מס הכנסה גדול שאני צריכה לשלם באפריל ועדיין אין לי את הכסף - הוא תלוי עבודה שוטפת בין דצמבר לאפריל. התוצאה המצערת של זה היתה שבפברואר נאלצתי לעשות גם את העבודה של ינואר וגם את העבודה של פברואר, כי לא היתה לי אפשרות פשוט להזיז את כל חודש אחד קדימה. וכדי שמצבי יהיה אפילו יותר גרוע, היו לי שלושה פרויקטים גדולים לסיים החודש, שזה הרבה גם לחודשים בהם אני לא צריכה לעשות השלמות. אי לכך ובהתאם לזאת, בשלושת השבועות האחרונים החיים שלי הורכבו מימי עבודה של 18-20 שעות במהלך השבוע, ו16 שעות בסופי השבוע. 

הבוקר סוף סוף שלחתי את הפרויקט השלישי. עדיין יש לי עוד קצת השלמות לעשות, אבל לא משהו נוראי, והחל ממחר אני חוזרת ללוח זמנים רגיל. עדיין לוח זמנים עסוק כי מלא אנשים רוצים להעסיק אותי, אבל רגיל. אני מותשת ממש, אבל קצת גאה בעצמי, למרות שכל עניין חיפוש העבודה שוב נדחה. נפשית, אני חייבת לומר, שקצת היה לי רע לאחרונה. מסיבות מובנות, אני משערת, אבל תאונת השרשרת שהחודשיים האחרונים היו גם גרמו לכך שלא מצאתי זמן לעצמי, ובטח לא לעשות דברים כיפיים או לבלות זמן עם חברים, אז היה לי קצת בודד וריק, ומדי פעם הרגשתי קצת מיואשת. כאילו אני תקועה בלולאת זמן כזו שאני לא יכולה לצאת ממנה. 

ביום שבת קטרינה עושה מסיבה קטנה אצלה בבית, לחגוג לבן שלה יום הולדת שנה. זה נראה לי תזמון מצוין ללכת לראות את כל החברים שלא ראיתי כבר חודשיים ולהזכיר לעצמי שיש לי חברים שיהיו שם עבורי בשנייה שארים למישהו טלפון ואשאל אם בא להם לעשות איתי משהו. ונכון שכבר עברו חודשיים מאז תחילת 2015, אבל עכשיו כשסוף סוף אני מצליחה להרים את הראש מעל המים שוב, אולי זה הזמן להזכיר לעצמי את ההחלטות שלי ל2015: למצוא עבודה, ולפנות הרבה יותר זמן לעצמי ולחברים, ואני חושבת שאחר כך גם דברים אחרים שאני רוצה מהחיים יתחילו להסתדר יותר טוב. עם כל הוורקהוליקיות הזו שלי אני צריכה לפחות לדעת שאם אני רוצה ומחליטה משהו אז אני יכולה.