תמיד אהבתי אנשים טובים. מאז שאני זוכר את עצמי כל כך הערכתי כל גילוי של אהבה וטוב לב.
כשראיתי חבר רץ לעזור לזקן שנפל ברחוב חשתי כל כך הרבה אהבה ורחמים. אהבה לרחמי החבר ורחמי אהבה לזקן. באותה עת שמעתי מנגינת נשמה. במחזה הזה היתה טמונה שירה. הרגשתי שראוי שכל העולם יעצור ויאזין לה. ראוי שישימו לב אליה ויעריכו אותה.
אני מבין שהטוב לב הזה שמתבטא בחסד ואכפתיות נובע מכך שאנחנו קשורים זה לזה, יש בנינו אהבה. הגוף של הזקן הוא לא הגוף שלי אבל בכל זאת כאבו הוא כאבי. יש לכולנו קשרי נשמה.
לפעמים אני צופה במושג "טוב לב", נזכר, ורוצה לבכות. איך אפשר להכיל את המושג האין סופי הזה? איך אפשר לבטא אותו כראוי? כואב לי, כואב! איך אנשים מתכחשים למושג הזה? כואב שעדיין החברה שלנו לא השיגה כראוי את המושג.
עם אהבתי לטוב גדלה בי השנאה לרע. השקר שחוגג בלתי נסבל.
איך כל כך הרבה אנוכיות גמורה ורוע חוגגים בראש כל מעוז וחוצות? איך רוצחים צוהלים וטובי לב שבורים? איך שיח של מנהיגים מלא בכל כך הרבה שקר חנופה ואנוכיות? למה אין מי שיזעק כנגד הרשע חזק מספיק? למה אין מי שיכלה את הרשע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תום רצון