כולם בסדר, אמא אומרת שוב ושוב, הריי זה מה שבאמת חשוב.
כולם בסדר.
מי בכלל נתן לי רישיון?.. אני מסוכנת.
(אני מרגישה מנוצלת, ריקה וחסרת משמעות. אני רוצה להעילם ולראות שהעולם מתמוטט בלעדי, אבל אני יודעת שזה לא יקרה. אני חייבת להיות נחוצה איפשהו, אני חייבת. אני אנוכית).
ולפעמים אני חושבת להתקשר לאיזה בחור ולהודיע לו שאני באה אליו ללילה, בלי שום התחייבות, בלי שום ארוחות בוקר יום למחרת ובלי כאב ראש. רק סקס. ואני חושבת עד כמה שזה לא מסובך ופשוט, וקל ונוח. רק להתקשר והופ, יש לך זיון.
אבל אני לא כזאת. אני לא יכולה. אני לא מסוגלת..
אני חייבת את הרומנטיקה, את כאבי הראש ואת הבדיחות הקטנות. את כוס הקפה וארוחות הצהריים. אני זקוקה לזה.
אני אישה כל כך ממוצעת וטיפוסית שזה מבחיל.
התחלתי לראות סיינפלד, סיימתי בקבוק יין, הצלחתי לתפעל את מכונת הכתיבה שלי. יום מוצלח.
ובעצם אני מכורה לסיגריות של אחרים, מסניפה את העשן המשומש שיוצא מהראות של כולם וממשיכה לטעון שאני לא נהנת מזה. אני אוהבת את עשן הסיגריות, את הריח שנשאר על האצבעות ואת הטעם בפה. אני אוהבת ריח של טבק ווויסקי.
אני לא חוזרת לעשן כי אני לא אוהבת להיות תלויה במשהו, לא באנשים ובטח לא בעלים מיובשים ספוגים בכימיקאלים ומגולגלים בנייר.
נכנסה המשכורת ואני מרגישה מאוד עשירה פתאום, אין לי מינוס ואני יכולה להרשות לעצמי להלוות אלף שקל לחברה בלי לחשוב פעמיים. עוד שבועיים אני אבכה שאין לי כסף, היא תחזיר לי את הכסף ואני אהיה מאושרת.
עוד שבועיים אני בכלל לא אהיה פה, ואז אני באמת אהיה מאושרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
