רציתי לדבר על אנטשמיות, בכל זאת זה הנושא החם עכשיו לפי מה שהבנתי.

אבל אז הבנתי שאין לי הרבה להגיד, מעולם לא הייתה לי אהבה לארץ או לדת שלי.

תמיד הרגשתי אאוטסיידר,לא שייכת.

נולדתי באוקראינה ותמיד עניין אותי המולדת שלי ונורא התגאתי שאני שונה, לפעמים אפילו

דיברתי אל איך שאני רוצה שהילדים שלי יוולדו באוקראינה ואז אוכל לחזור איתם לארץ,

עכשיו אני כבר לא בטוחה מה אני רוצה,ואת האמת,אין לזה קשר למה שקורה בעולם,לכל המלחמות באוקראינה,

אלא דווקא לבית הספר.

אני כיתה יא עכשיו והתחלנו ללמוד על מלחמת העולם השניה,או כמו שהיהודים מכירים,

השואה.

אתם כבר בטח יודעים שהגרמנים היו אלה שהרגו יהודים נכון?

אבל אתם גם בטח זוכרים שהאוקראינים היו משתפי הפעולה הגדולים ביותר לא?...

כי אצלי בכיתה זה מה שהכי זוכרים, וכשכולם בכיתה יורדים על האוקראינים ומנהלים דיון עד כמה אנחנו נוראים,

אני נזכרת בכיתה ז.

עשיתי את עבודת השורשים שלי וביקשתי מסבתא שלי לספר לי קצת על העבר שלה.

סבתא שלי(מצד האמא) לא הייתה בשואה,אבל היא סיפרה לי אל אחותה ואליה בתחילת המלחמה.

כולם שמעו על פרוץ המלחמה בגרמניה,בהתחלה חשבו שהכל שמועות ובהמשך פשוט לא האמינו שהיטלר יגיע עד אוקראינה.

כשהיטלר כבש את אוקראינה,האוקראינים שיתפו פעולה וביקשו מהגרמנים לקחת את הפיקוד בידיהם והבטיחו שהם יהרגו את היהודים.

אז תסבירו לי דבר אחד, אנחנו אולי הינו אוקראינים אבל עדיין הינו יהודים, העם שלנו הרג אותנו בדיוק כמו הגרמנים בגרמניה.

למה אני אשמה? בכל מקרה..סבתא שלי החליטה לברוח מהגרמנים ומהאוקראינים בזמן שאחותה המשיכה להאמין שאלו רק שמועות,

כך היא נהרגה וכך גם כל משפחתה מלבד סבתא שלי שמאוחר יותר חזרה לאוקראינה כדי להמשיך בחייה.

איך שהוא תמיד האמנתי שאין לי '"קשר משפחתי" לשואה אבל לכולנו יש דברים שלא ידענו.

אז איפה עצרתי...אה, מאוחר יותר בחיי, בסביבות כיתה י` הייתי אצל אבא שלי, אני כבר לא זוכרת איך אבל הגענו לעניין השואה. הוא סיפר לי את הסיפור שלו.

הוא היה בסך הכל תינוק, לא היו להם מכשירי חשמל בבית(טלווזיה,רדיו) הם היו ממש..,מנותקים מהעולם.

אמא שלו בדיוק הוציא אותו לחצר ושמה אותו במין עריסה כזאת בחצר כשחייל אוקראיני ניגש אליה, ברקע היא ראתה עוד חיללים כמה בתים לידם.

הוא ביקש ממנה לקחת את התינוק ולעזוב, היא לא הבינה מה קורה אבל החייל התעקש , היא נכנסה לבית להודיע לבעלה וובאותו היום הם עזבו. 

היא גילתה על המלחמה ביום למחרת וברחה,אני לא יודעת לאן אבל גם הם חזרו לאוקראינה ואבא שלי גדל ופגש שם את אמא שלי. אז אילולא החייל הזה לא הייתי פה היום. 

אני כבר לא יודעת מה זה אנטשמיות, כולם אומרים לי "שנאת יהודים" אבל לא הכול קשור אלינו. אם מה שקורה אם הסודנים

אני כבר לא מאמינה שהעם שלי כזה טוב, אם כבר הכרתי את הכיתה שלי בואו ואני יספר לכ מה רובם מרכישים לגבי הסודנים.

שונאים אותם,הם חארות,גנבים,אסור לתת להם להיכנס לשום ארץ , אסור להם לחיות לנשום,תהרגו אותם כבר.

אני לא יכולה לסבול עו רגע אחד בכיתה הזאת. אני מבינה שחלקם גונבים,וחלקם אונסים אולי אפילו רוצחים. אבל לא כולם!

ואם עוד לא שמעתם אל איך שאחרי מלחמת העולם השניה אף אחד לא רצה להכניס אותנו לארץ למרות רצח העם שעברנו, בדיוק מה שאנחנו עושים לסודנים. אנחנו יותר מכולם אלו שאמורים להבין מה הם עברו, אבל לאף אחד לא אכפת. 

אנחנו לא מחוייבים להכניס אותם לארצינו ואנחנו גם לא חייבים, הם לא אזרחי המדינה,זכותינו כמו כךל ארץ אחרת אבל זה לא אומר שלא ננסה לעזור. 

למה כולם רואים אותם כשמשהוא רע, מה עדו לכם הילדים הקטנים שנאנסים ונרצחים בסודן ורק רוצים לחיות?

והדבר שהכי מזעזע אותי זה שהעם שלנו שונא את חלק מהיהודים. כמו כשכבר הזכרתי אותי. 

ולמה?

כי לא כולנו נולדנו בישראל?

כי אנחנו לא אותו צבע עור כמוהם?

כי אנחנו לא מאמינים בכל מה שהם מאמינים?

כולנו שונים!

טוב אז שמעתם את הסיפורים שלי..אני מניחה שאולי יש לי מה להגיד..