נוסעת לבסיס וחושבת לעצמי מה האבא הרומנטי שלי קנה לך ליום האהבה לפני שנפטרת מהעולם הזה ועלית לגן עדן...
מרסק אותי שהתרחקתי ממנו. למרות שזה מה שרציתי כל החיים. בימים האלו שהוא הכי צריך תמיכה, אין מי שיתן לו.
אני בת נוראית? או אולי לא מוערכת מספיק? לא יודעת כבר מה לחשוב על עצמי...
אני מתגעגעת אלייך. הורגת אותי המחשבה שאני ואת היינו יכולות להיות משהו ביחיד. ואני בחיים לא אדע מה זה.
היית יכולה להיות החברה הכי טובה שלי. המשענת לכל דבר.הייתי רוצה ליצור איתך עוד זיכרונות ועוד תמונות.
והיית עוזרת לי לפתח אותן ובטח גם היינו מקשטות את זה הכי יפה בעולם... מתגעגעת לפנים היפות שלך.
למזלי אני זוכרת אותך ורגעים איתך... ואם לא כנראה הייתי הופכת למשוגעת.
מתגעגעת לאור שהיית מביאה איתך הביתה, את היית האור של כולנו.
תמיד אני מספרת שאני לא זוכרת שהיית חולה, תמיד חשבתי שאת האדם החזק ביותר. מטפלת בכולנו בלי הפסקה, דואגת ומלטפת.
אבל בעצם כל הזמן הזה היית הכי חולה ואפילו את לא חשבת שאת זאת שצריכה טיפול ולא אנחנו. היית חולה המון זמן ועדיין האמנו שתחיי.
זאת אפילו לא הייתה אמונה כי פשוט לא חשבנו משהו אחר. זה היה מובן מאליו שאת תחזרי ותהני מהרהיטים החדשים שאבא קנה עבורך,
כדי שיהיה לך נוח והשיער שלך לאט לאט יגדל בחזרה ויחזור להיות יפה כמו שהיה.
אבא חצי בנאדם בלעדייך. פשוטו כמשמעו. כל מה שהוא עבר בחיים לא משתווה למה שהוא עבר כשפתאום נעלמת. השלמת אותו ורוממת אותו.
בטוחה שהוא היה האדם המאושר ביותר.
תשע שנים עברו ואני כבר רגילה. לגלות על עצמי דברים חדשים לבד ולהיות נתמכת על ידי אנשים אחרים ולא על ידיך..
תשע שנים אבל אני עדיין מתגעגעת ואפילו, אם זה אפשרי אז יותר ויותר כל זמן שעובר.
תודה לך על האמא שהיית..כולם זוכרים אותך בזכות זה לטובה.
תודה על האישה שהיית.. לא סתם אבא היה מביא לך פרחים כמעט כל פעם כשהיה מגיע מהעבודה.
אני אוהבת אותך בכל ליבי לנצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: