כבר כמעט שלושה חודשים שאני מתפקדת בכוחות עצמי. ללא ממריצי הסרטונין, ללא עזרים אשר ימסכו את המתחולל בחדרי ליבי, יאטמו אותו.
כבר כמעט שלושה חודשים שאני מאפשרת לעצמי להרגיש. מניחה בצד את ההגנות, את החומות. מעניקה לעצמי את ההזדמנות לברוא את עצמי מחדש, להתמודד - גם כאשר הכאב הוא בלתי נמנע. והוא אכן בלתי נמנע.
כבר כמעט שלושה חודשים ששיפוטיות, אשמה, ביקורתיות מתנוססים על פני השטח מחדש, מתחפרים בתלאי המוח שלי וחורשים קמטים על מצחי. מפרים את שנתי. ואין דבר אשר יפיג אותם, יגרום להם לנוס על נפשם.
ישנם רגעים משמחים. ישנם רגעים בהם הבטן מתייפחת מצחוק מתגלגל, העיניים בורקות מניצוצות קטנים של אושר, הלב פוצח במחול מרגש. רגעים בהם נשכחת החרדה שדובקת בליבי וממריצה אותו לקיצון.
אני מרגישה תקועה. לא אוהבת את הצבא אך גם מפחדת מהאזרחות. אין לי באמת כיוון. יודעת שאני רוצה לטייל אך לא יודעת לאן, עם מי ומתי. אני בטוחה שהתשובות יתבהרו בשלב מסוים, וכולם אומרים לי שאין לאן למהר, ואני אכן מאמינה בצדקת דבריהם, אך גם מאוד פוחדת.
אני צונחת לאופוריית הקנאביס ומתירה לו לערפל את חושיי עד אובדן, רק לא להרגיש. אני פחדת להרגיש ככה לנצח, או לפחות לתקופה ארוכה.
אני רוצה להשכיל אך אני גם רוצה לאבד את זה ולהתפלפ ולהיות היפית במדבר. אני רוצה להיות מגניבה ולטרוף את העולם וכל דקה נוספה בצבא מוסיפה לחוסר השייכות שלי במסגרת ועם זאת לפחד שלי מלהשתחרר.
קשה לי עם אנשים, אין לי יותר את הציפרמיל שיגאל אותי מהתוודעות למצבים מביכים ויציל אותי מקשיי תקשורת.
רוצה לדמיין את עצמי אפופה בהילה של אור וניצוצות ולפעמים אני קצת מאפשרת למחשבות להסחף עם היצרים הרעים, כי קצת התגעגעתי לרגישות הזו.
השתחררתי