באותה העת ובאותה שעה, בעצם, בדיוק ברגעים אלה, אני נמצאת באותו המקום שבו הסתתרתי מפאת המלחמה הנוראה שתקפה את החלק הצפוני של מדינתנו והוציאה מדינה שלמה מחיי השיגרה שלה. התחושה הזו מציפה אותי בזיכרון מוכר ואולי גם בהזדהות, וזה גורם לי לחשוב עד כמה העיניינים שבהם אני עסוקה כה חסרי ערך לעומת המציאות שמטרידה אלפים שלמים, אולי גם מיליונים. לא, לא מיליונים. 

אנחנו כאן בעיצומה של בריתה, חגיגה מהולה באושר ובעיקר באופי האינטימי והמצומצם לכבוד בת האנוש הקטנטנה שזכתה להפלט מרחמה של אימה ולשאוף מספר מעורער של שאיפות קטנטנות, שהרי לא ינפחו לחלוטין את חלל הריאות המועט שלה. נדמה שהכל נפלא, שלא היה יכול להיות טוב יותר. האוכל משובח, האנשים נחמדים, שמש מפציעה בשמיים ומסנוורת רבים, והכל נראה כמונח באופן שלמותי ומעורר פליאה. שמעתי שרוב השיחות מדברות על מלחמה, על המצב בדרום, על שפיכות הדמים, על האסונות והתועבות, על הגורל והסדקים, שאותם הזניחו במשך שנים, 'וכיסו מתחת לשטיח', ועכשיו הם יכולים להפער ולחולל היסטוריה שלמה.

אף פעם לא באמת ייחסתי חשיבות לכל המצב הזה. במיוחד בגלל שזה בצד הדרומי של המדינה, שידוע בעובדה כי המצב הבטחוני הזה שורר שם לעיתים קרובות, וזהו אינו מצב חדש לכולם. אף פעם לא ייחסתי חשיבות הראויה למצב הזה, למרות כל האימה השרויה על הכלל, הפחד, האפלה שרבים מעורפלים על ידה, התקוות והתפילות. אני מרגישה כל כך אגואיסטית ומטומטמת. גם כשהמלחמה הייתה בצפון, לא בדיוק התרגשתי. עיניינים כאלה לא מטרידים אותי כלל. לא מטריד אותי כלל שאשים כרגע רואים את המוות מול העיניים וחיים בלא יודעין האם זו תהיה הנשימה האחרונה שלהם.

לא מטריד אותי כלל שאנשים חיים בצל הפחד העומד ומשתלט עליהם, לוקה כל מערכת בגופם ומשתק אותם.

לא מטריד אותי כלל שמתווסף לרבים שם תואר חדש, מאיים ולא חביב במיוחד, 'נפגע חרדה'.

אני מאזינה לאחי הקטן, בן ה6, אשר טוען כי "המלחמה התחילה, המלחמה התחילה". אני לא יודעת באמת למה הוא מתכוון ומה הוא חש לגבי המילים הכה עוצמתיות שהוא פולט, ואני תוהה אם הוא באמת מבין את המשמעות שלהן. זה משנה את הרכב תחושת הבטן שלי ואני חשה בהתהפכות.

אני יושבת בגינה ומתענגת על כל הכוס הרוויה במשתה הדיאט קוקה קולה, בעיצומה של שיחת השלמת פערים עם אישה שגדולה ממני ב10 שנים שלא ראיתי המון זמן, אני מספרת לה על המתרחש בחיי ועל הצרות ועל הבעיות שהם כה חסרות משמעות נשמעות עכשיו, ולפתע כל הבית רעד. נדמה כאילו האדמה גואה וגועשת והכל עומד להתנפץ לרסיסים ולהשליך עלינו את כל האשמות. נשמע צליל מרתיע ומבהיל אשר גורם לכולם לרוץ למרחב מוגן. נפל טיל בגוש דן. נשמעה אזעקה בתל אביב, מתי כל זה קרה?

כיצד העניינים החמירו עד כדי כך?

וכיצד אני לא שמתי לב לכל המתרחש, והייתי שקועה בעולמי שלי?

תושבי הדרום, אנחנו איתכם, אלוהים שומר עליכם מלמעלה.