* אז ירדתי 4 קילו בשבוע אחד. אני שוקלת 48, אני שמחה ומאושרת ועם זאת חרדה וחוששת להעלות הכל בחזרה.

* איבחנו וגילו על ההפרעת אכילה הקטנטנה שניהלתי עד כה. אולי זאת הייתה טעות ללכת לדיאטנית?

* אני צריכה ללכת לטיפול רגשי. כתוצאה מכל העניין של הדיאטות והשטויות. זה לא מוזר לי, אני אוהבת לדבר ואני אוהבת לחפור ולשפוך את הלב. אבל כשאני עכשיו מהרהרת על זה, אני מרגישה את הדמעות עומדות להתפרץ על גדותיהן.

* אז יש בחור חדש. והוא מדהים. והוא מושלם בשבילי. ואני כל כך פוחדת לאבד אותו. ואני לא רוצה להיות טיפשה במעשים שלי. אני רוצה לקפוץ עליו ולטרוף אותו בנשיקות, אני רוצה ללטף אותו, לגעת בו. הוא בן 19, כמובן, 4 שנים מעליי. אבל זה בסדר, כי כבר התרגלתי לעובדה שגברים בגילי/שנתיים מעליי לא מוצאים בי כלום. ואני קצת מבינה אותם. למרות שיש לי כל כך הרבה בפנים, ואני לא מתנשאת. אני שונאת את זה שאני כל היום מסתכלת בעמוד הפייסבוק שלו, ושהוא משתלט על חוט המחשבה ובעיקר על הדימיון שלי. אני רוצה שהוא יכיר את המשוגעות שבי, ואולי גם יזדהה איתי, כי אני באמת פסיכית חולנית ומשוגעת. אבל קצת קשה לי להיפתח לידו. אלוהים, אני יודעת שהאמונה שלי בך דיי התערערה בזמן האחרון, אבל בבקשה, שהמזל יעיר לי פנים.

* היום הסתיימה לה שנה ראשונה שבה סיימתי חוג והתמדתי בו שנה שלמה. קלאסי ומודרני, אני גאה בעצמי.

יהיה בסדר, נכון?

ריצה, פקדתי על מוחי. לעבור למצב ריצה. חיש מצאתי את רגליי רודפות, את פניי מועדות אל הלא נודע. רק מחשבה אחת מיקדה אותי, והיא המחשבה על אהובי. על אהובי הנכזב, הבלתי מעורער. האדמה בערה, גיצי אש נפזרו לכל עבר, ורמת הפד"ח באוויר עלתה עד לאין ספור משום להבות עשן אשר מילאו את האטמוספירה. חדורת מוטיבציה ומתנשפת המשכתי לרוץ, ניסיתי לא למעוד, אסור לי למעוד. כל שנייה חשובה, כל שנייה אני עלולה לפספס את המשמעות, את הסיבה לחיי. המרדף המתמשך, המלחמה המטלטלת, הראש הסוער, הלב הפוקע, העיניים המתייפחות, הרגליים הכואבות. רק לא לוותר, רק לא עכשיו. הצעדים העוקבים אחריי הולכים ומתקרבים, הרגשתי את הניחוח המסתורי, המוכר, שלעיתים אני כל כך אוהבת. הצמחייה הסבוכה רק הקשתה עליי, אך השטח המישורי בו הסיוט התרחש הקל עליי ומיזג את הקושי. חניתות נשלחות לעברי, יריות נשמעות באוויר. מצאתי עצמי מסתתרת על צמרת עץ האלון. תמיד אהבתי את עץ האלון. כעת אני אסירת תודה לאבי על כך שביליתי את רוב תקופת נעוריי בחיק הטבע, ועל העובדה שאני מסתדרת מצויין איתו. התמקמתי על העץ, פוחדת ונסערת, ולמרות שאני רוצה מאוד להתכחש לכך- אני גם רועדת. רישרושים אנושיים מוציאים אותי מדעתי, אני מביטה בהם מלמעלה, בידיעה שהם כאן, ממש מתחתיי. אני יושבת כמשותקת, הפחד השתלט על כל מערכותיי, וכנראה שכאן ועכשיו, מאחור מידי מלנשל אותו משליטה זו. אז כדי להסיר אותי מדאגותיי, קיפצתי בין הענפים של שלל עצים שכנים. המטרה למצוא אותו הלהיטה אותי, וידעתי שאהיה מסוגלת לבצע הכל למענו. הכל. המשכתי לקפץ, ללא מחסומים, ללא גבולות, ניסיתי להתנתק מהמציאות המטלטלת הזו, לפחות רק לכמה רגעים. כמה רגעים בהם אוכל להיות בעולם שלי, בעולם שבו אני בוחרת כיצד את התנהלו הדברים, בעולם שבו החיים עוברים כל כך הרבה ירידות ועליות, בדיוק כמו סרט, וכמו רוב הסרטים- הסוף הוא טוב. כן, זה העולם שלי. ניסיתי להאחז ברגע בביטוי, 'מחשבה הופכת למציאות'. כמה הייתי מאחלת שהמחשבה שלי תתגשם באותם הרגעים.

וזה נפל עליי כמו סערה ביום בהיר, לפתע, חשכו עיניי. ראיתי אותו. שם, על האדמה החרוכה, עירום, מפרפר. כל גופו נע בתנועות מהירות, לעיתים מעוגלות, מעלה ומטה. אך למזלי, הוא היה עדיין בהכרה. עדיין פיקח כדי לזהות אותי. רצתי אליו, בכל כוחי, והתמוטטתי עליו, יחד איתו. לא יכולתי לעזוב אותו, לא עכשיו. הוא נישק אותי. השפתיים שלו נלחצו אל שפתיי חזק מדי, וזה מעט הפחיד אותי. מתח שרר באוויר, והרגשתי את העצבנות ע"י תנועת שפתיו. העניק תחושה כאילו הוא מנסה להעביר לי מסר כלשהו, כאילו הוא פחד שלא נותר לנו מידי זמן. הוא שיחרר, והביט עמוק בעיניי. הוא כרכר את זרועותיו סביב והידק אותי היטב לחזהו. הוא לחש לי באוזן, 'זו מלחמה. ואני יודע שאת תנצחי בה'.

וכאן זה נגמר. ליבו הלם. הוא מת, שם, כאשר אני שרויה בזרועותיו. וכאן התחילה הצרחה.