חבריי היקרים, הכל מצוין. השגרה החדשה באה לי בטוב. אני קמה בבוקר בהרגשה רגילה, השעה 13 בצהריים ואין לי עבודה. הכל משוחרר ועוד לא נגמרו לי החסכונות. מעשנת פייסל ועד 15 לא זזה מהספה. מפה לשם מציירים קצת, עובדים עוד קצת על האפליקצייה שכנראה תתרסק, אבל לכתוב קוד זה כיף. קוראים ספר, נטפליקס, בירה בבר עד 2 בלילה ומפה לשם 4 בלילה ואני עדיין על המחשב. אחרי 4 אני לא מרשה לעצמי להישאר על המחשב, הבנתי שאני צריכה מגבלות. הולכים לישון ומתעוררים לאותו יום. לפעמים אוכלים עם חברים בחוץ ופעם ביומיים (יום כן, יום לא) נפגשת עם החבר. הכל כרגיל. כל כך רגיל שאני לא מפסיקה לחלום על אמא שלי שנרצחת מידי לילה מחדש על ידי אנשים רעולי פנים, הכל ממשיך כל כך רגיל שזה גורם לי לגמור כל לילה מחדש ואני לא מבינה מה קורה סביבי. הכל כל כך כרגיל שאני שוב נזכרת בבחור ההוא שאי אפשר לשחרר ממנו. גם אם כל כך טוב לי, למה אני עדיין אוחזת בנקודות חולשה שלי בכוונה כדי לגרום לי לצרוח כל לילה? הכל כל כך טוב שאני שוכבת עם אחיו הגדול. זו הייתה הפנטזיה הכי גדולה שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מיץ שוקולד