מאז האירוע המדובר ביותר במדינה, כאב לי כאב עצום, כאב עצום על הילדים שלנו שנרצחו בצורה האכזרית ביותר.

כאב לי על האמהות, המשפחות השקולות, על האובדן הגדול של העם שלנו.

בנוסף לכאב האמיתי וההגיוני הזה, כאב לי עוד כאב, יותר מכאב, הרגשתי צער ועצב - החוטפים.

רגשות אשם עצומות שמציפות אותי במשך היממה האחרונה לא מרפות.

אני מרגישה כאב ועצב על החוטפים, אני כל כך מתביישת אפילו לכתוב את זה.

כואב לי על זה שזה נראה לגיטימי בעיינהם לרצוח, ואני לא צינית כרגע, כואב לי שאדם, שילד פלסטינאי, נולד למשפחה כזאת נוראית ולעם עם תרבות כל כך קשה, עושה מעשים כאלו בחייו.

כואב לי שיש אנשים בעולם שזוהי הדרך שהם מחונכים.

יותר מזה, אני מרגישה חמלה, אני מרגישה שהם לא אשמים, כמובן, בפועל הם אשמים, אני מרגישה שהמקום שאליו הם נולדו עשו אותם כאלה.

אני חושבת שהם בני אדם איומים, שעשו מעשים איומים בחייהם, אבל לא מגיע להם עונש מוות.

מגיע להם לשבת בכלא צפוף, לחיות עם הרגשות של המעשה שלהם, לא מגיע להם למות, אנחנו לא נהיה כמוהם.

לאייכמן לא היה מגיע למות, אין נקמה מספיקה לרוצחים, לרוצחים של ילדים, גם רצח עבורם לא מספיק, רגשות אשם, תחושת האי וודאות, תחושת החוסר תקווה, כל התחושות הכי נוראיות בעולם-זה מה שמגיע להם.

אני לא באמת יודעת איזה פאק יש לי בייצור שאני בוחרת לחפש את הגורמים למעשה של כל אדם.

אני לא יודעת למה אני בוחרת לנסות להבין את הרוצחים.

אני באמת מחפשת תשובה, למה? למה לא קל לי להגיד שהם חיות אדם? ולמה שאני אומרת שהם חיות אדם, זה נראה לי פתאום טבעי כל המעשה הזה, הריי חיות רוצחות את אלו שהן רוצות לשלוט בשטח שלהן. הריי אם הם חיות-המעשה הזה הוא לגיטימי ביותר.

אבל הם לא חיות, הם בני אדם כמוני, שעשו את זה. 

אז כן, אני בוחרת לרחם ולהרגיש חמלה על הרוצח, אני בוחרת לרחם על הפלסטינאים (ושוב, לא צינית, לא עוכרת ישראל, לא גזענית ולא שמאל קיצוני). בוחרת לרצות לקבל ילד פלסטינאי ולגדל אותו להיות אדם בעל ערכים חיוביים, ולא להיות רוצח ללא מוסר.