עוברת עליי עכשיו תקופה קשה מאוד, אני לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר איך זה קרה ולמה.

זה פשוט קרה, בשבועות האחרונים, אני מרגישה שאני קורסת, שהגוף שלי מתמוטט, בעיקר אני מרגישה שקופה.

אני לא עצמי, אני לא מרגישה שאני מכירה את עצמי יותר וזוהי ההרגשה הכי רעה שיש בעולם.

אני מרגישה אכזבה עצמית, בדידות ובעיקר- אני מרגישה כל כך ריקה וחלולה.

כאילו אני חלולה מתוכן, ממחשבות, מחיים, אני מרגישה נשכחת.

אני מרגישה תשישות נפשית מטורפת, אני בוכה במקומות לא מתאימים, ואני מסתובבת כל היום עם חיוך מטורף.

אי פעם הרגשתם כאב פיזי לחייך? כאילו המוח כבר לא מסוגל לעשות את הפעולה הזאת.

ככה אני מרגישה, כואב לי לחייך, כואב לי לצחוק, כואב לי להיות לא בחדר. כואב לי להעמיד פנים.

אני מרגישה שאני צוללת לבור עמוק ואין מי שירים אותי.

אני מרגישה שאני נעלמת בתוך עצמי ואף אחד לא רואה.

אני רואה את עצמי הולכת מכאן, ואין מי שאפילו ייראה שאני כבר לא קיימת.

זה ללא ספק בין הפוסטים היותר מדכאים שיצא לי לכתוב,

והדבר הכי עצוב פה שזוהי פשוט חשיפה כנה לכל הרגשות והמחשבות שלי לאחרונה.

זה כבר לא פאקינג שטויות, אני קוראת כאן את השורות שוב ושוב ומתמלאת בעצב.

מתמלאת בעצב כי זה מה שאני מרגישה.

נמאס לי שכולם עוזבים והולכים, נמאס לי שלא שמים עליי, נמאס לי כבר להרגיש חייבת משהו לכל העולם.

נמאס לי שעד שאני מתחברת לאנשים הם פשוט קמים והולכים.

נמאס לי!!!!!!! אני לא רוצה להתחבר יותר לאף אחד, מעדיפה להישאר סגורה בתוך הפינה שלי.

אני מעדיפה להיות מלאה בחומות, ולא לתת לכלום להיכנס, לא לטוב ולא לרע.

אני רוצה להוציא לעצמי את כל האיברים הפינימיים ולהישאר רק עור ועצמות הולכות.

אגב, אם כבר מדברים על עור ועצמות, אני שוקלת 53, ואני 1.73.
כולם מתחילים להגיד לי שרזיתי וזה רק עוד יותר מדרבן אותי.

אני רוצה להגיע למצב שיסתכלו עליי ויהיו בהלם מכמה שאני רזה, אוליי אז ישימו לב שאני נעלמת.

וכן, זוהי כן קריאה לתשומת לב, וזה כל כך לא מעניין אותי מה דעתכם על כך.

אני עכשיו חלשה, לי נגמרו הכוחות, אז מותר לי.